מעשה רקח על הלכות טומאת אוכלין א:כב

השלג אינו לא אוכל ולא משקה וכו'. תוספתא מבוארת בנדה דף י"ז ומזה הקשה המל"מ על התוס' ז"ל בב"ב דף כ' שכתבו דשלג אם חשבו לאכילה מטמא ולא תירץ כלום עיי"ש ולענ"ד בהכרח צ"ל דלא דייקו בלשונם באכילה דוקא אלא כלומר דרך אכילה דהיינו שתיה דידוע ודאי דשלג אין דרך לאכלו ולא נחתו ז"ל אלא אברייתא דמשמע מינה דאין מקבל טומאה. אך בעיקר דבריהם יש לגמגם דמי הגיד להם דשלג אינו מתטמא הלא כיון דאינו ממעט בחלון מוכח דמתטמא ותדע עוד דמהא עצמה הוכיחו שם דמלח אינו מטמא והיינו מדקתני באותה ברייתא דמלח ממעט בחלון ומעתה לא ידעתי למה לא הזכיר רבינו דין המלח דאינו מטמא כמו שהוכיחו התוס' מהך ברייתא:

העבירו ע"ג כלי חרס וכו'. מרן ז"ל דקדק למה לא כתב על אויר כלי חרס כמ"ש בגמ' וכו' ע"כ והדבר פשוט וידוע שאין כלי חרס מטמא אלא מאוירו וכמ"ש פי"ג דהלכות כלים ולכך לא חש רבינו לבאר. והיותר נראה לענ"ד דכך היתה גירסתו בגמרא אך מאי דאיכא למידק ללשון ההעברה דהא כלי חרס דאינו מטמא אלא מאוירו היינו שנכנס בתוכו אלא שלא נגע בו וכמ"ש רבינו בהל' כלים פי"ד וכן אמרו בגמ' התורה העידה על כלי חרס אפילו מלא חרדל: