מעשה רקח על הלכות טומאת צרעת ט:ח

וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל. כן הוא לשון המשנה פ"ג דנגעים ואין לפרש אחתן קאי כדסמיך ליה וקתני נותנין לו דזה א"א בשום פנים חדא דאם הוא בתוך ז' תיפוק ליה דאפילו בחול גמור נותנין לו כל ז' ימי המשתה ואם הרגל חל לאחר ז' הרי פקע מיניה שם חתן והרי הוא שוה לכל אדם ועוד דרבינו פ"ז דשביתת יו"ט הל' ט"ז פסק דאין רואין את הנגעים במועד שמא ימצא טמא ונמצא חגו נהפך לאבל עי"כ ואי בחתן איירי הכא מהיכא תיתי ולמה יגרע משאר העם אלא ודאי דלכל אדם וכתב מרן ז"ל בהל' ז' ומשמע לי דחול המועד הוי בכלל יו"ט שכתב רבינו וכן כתב בפ"ז מהל' יו"ט וכו' עיי"ש ותימה דהרי כתבו רבינו להדיא סמוך ונראה ומה צורך לזה הלחץ ולומר דחול המועד הוי בכלל יו"ט מה שאין השכל מקבלו ואי משום דרבינו הביא כאן ראיה מפסוק ופנו את הבית וכו' ק"ו לדבר מצוה דמשמע דכולי דינא אשמחת חתן קאי אין זה הכרח דשמחת הרגל ג"כ מצות עשה היא המוטלת על כל ישראל אלא שבהלכות שביתת יו"ט נתן הטעם סתם משום שמחת הרגל וכאן סמך הדבר על הפסוק כדאיתא בפ"ק דמועד קטן אכן נראה דיש מקום לדברי מרן ז"ל דכוונתו על תחילת ראיית הנגע דמההיא דנותנין לו כל ימות הרגל אין להכריח דהו"א מכיון שנדחה מפני תחילת הרגל שהוא יו"ט ידחה כל הרגל אבל אם נראה הנגע בחול המועד בתחילת ראותו מנלן דלא יראה ולכך הוצרך להביא ממ"ש רבינו להדיא בהלכות שביתת יו"ט שביאר דעתו דההיא דוכן ברגל אף אתחילת ראייתו בחול המועד קאמר ובהכי ניחא הכל ומכאן נראה ללמוד דאם כל אדם עסוק בדבר מצוה ונראה בו (ו)גם אין נזקקין לו דהא (אקו') [אק"ו] קאי ולא עוד אלא דאפי' לדבר הרשות דומיא דופנו את הבית הוא הדין והוא הטעם: