מעשה רקח על הלכות טומאת צרעת טז:א

ואם שרפן ועשה מהם סיד וכו'. מרן ז"ל לא הראה מוצא דין זה ומתורתו של המל"מ ז"ל למדנו שהוא מהירושלמי פ"ג דערלה דקתני התם אבנים מנוגעות שעשאן סיד אית תניי תני שעלו מטומאתן ואית תניי תני שלא עלו מידי טומאתן מ"ד עלו מידי טומאתן הרי אלו מותרות ומ"ד לא עלו הרי אלו אסורות דכתיב צרעת ממארת תן בו מארה ואל יהנה ממנו רבי אבהו בשם ר' יוחנן כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מאפר ע"ז התיב רבי חייא קומי בר ר' יוחנן הרי אפר הבית הרי אינו בא מחמת ע"ז ואת אמר אסור א"ל שניא היא דכתיב נתיצה נתיצה ע"כ. והקשה המל"מ ז"ל דמשמע דאליבא דכו"ע אסורים בהנאה דגמר נתיצה נתיצה מע"ז כי פליגי אם עלו מטומאה ולמה לא ביאר רבינו דין זה ע"כ, הן אמת דגם הרב אליהו ליב ז"ל נראה מדבריו שהבין כן שהרי פי' ואת אמרת וכו' אפי' למ"ד עלו מידי טומאתן אסורים בהנאה ע"כ אך נראה שאין דבר זה מוכרח כלל דהא מדקתני למ"ד עלו מידי טומאתן הרי אלו מותרות משמע דמותרות בהנאה קאמר ואאבנים מנוגעות שעשאן סיד קאי וכיון שכן איך נאמר דלמ"ד עלו אסירי בהנאה ואי משום דרבי חייא בר יוסף מותיב סתמא ואת אמרת אסור דמשמע דכו"ע מודו בה הא לא מכרעא כלל דאיכא למימר דפריך ההך מ"ד או דקי"ל דר"י הוא דס"ל הכי שהרי א"ל ואת אמר, ונמצא דאין כאן שום גמגום על דברי רבינו שהוא מפרש זה הירושלמי כפשוטו ופסק כמ"ד לא עלו ולכך נאסרו בהנאה והביא פסוק דצרעת ממארת לכלול בו גם נגעי בגדים דכתיב בהו נמי צרעת ממארת דכשם דאבני בית המנוגע אפרן אסור כך בנגעי בגדים בין מוסגר בין מוחלט אפרן אסור מהיקשה דצרעת ממארת ובהכי מתורץ ספיקו של הרב ז"ל כמ"ש ברפי"ב ועיין מ"ש שם: