מעשה רקח על הלכות נזקי ממון ו:ה

שנאמר כי יגח לא וכו'. ידוע דהראב"ד ז"ל השיג על רבינו דליהוי כמועד לשופרות, ועוד, דלעיל הרב פסק דמשסה כלבו של חבירו בחבירו חייב בעל הכלב. והרב המגיד ז"ל תמה עליו שהרי רבינו ז"ל, נזהר וכתב למעלה דבעל הכלב חייב חצי נזק וכו'. ואחרי המחילה הראויה אין כאן תמיהה על הראב"ד, דודאי כפי שיטתו יפה השיג, ותדע דשם סוף פרק ב' על מה שפסק רבינו דמשסה כלבו של חבירו בחבירו חייב בעל הכלב חצי נזק, השיג עליו דאם מועד הוא נזק שלם משלם, מפני שהבין בדברי רבינו דאף במועד קאמר מדלא חילק, וגם הרב המגיד עצמו פירש כן דברי רבינו על זה, ונמצא דהראב"ד ז"ל השיג כאן למה פטר לגמרי אף במועד, ומאי שנא מהמשסה דהוא עצמו חייב, בין במועד ובין בתם, והדבר מבואר דהראב"ד ז"ל לשיטתו אזיל, דבמועד אינו מחלק בין שור לכלב, כיון שכבר שהוחזק בכך, ותם הוא דפטרה תורה גבי שור מפני שהוא אנוס, כיון ששור אחר מנגחו, וכל שכן אם האדם נלחם עמו להורגו כמו שכתבו התוספות דף כ"ד דודאי בתם אנוס גמור הוא. ורבינו ז"ל דעתו לחלק ביניהם בין בתם בין במועד, דהרי מפרש לדברי רבא בתם משום דלענין הנגיחה כיון שהוא מלומד שינגחוהו שוורים אחרים לעולם הוא ירא מהם וחושש שמא ינגחו אותו, והוא קודם ומנגח אותם, משא"כ במשסה דלא הוי ליה להשיסו וכמו דאמר שם בגמרא, ולההיא דמועד לשופרות ודאי דאכתי קשה על רבינו, דמשמע דחייב נזק שלם כמו שפסק לקמן דין י"א, ולמה במשסה חייב חצי נזק, ותו לא אף במועד כמו שכתב הרב המגיד שם, אם לא שלומד דמשסה שאני, שכיון שרואה בן אדם שמשסה אותו הוא חושש פן יזיקוהו ומכח זה נושך, משא"כ בשומע קול שופר דאינו חושש פן יזיקוהו אלא שהוא מעצמו נתלמד [לכן משלם נזק שלם.]