מעשה רקח על הלכות נזקי ממון ד:ח

שאפילו היה תם כשעלה בדעתו וכו'. בדפוס מגדל עוז, "כשעלה בדעתו" נמחק. ובעיקר ידוע מה שכתב הרב המגיד ז"ל, על דברי רבינו, דסוגיין אינה לדעת ר' ישמעאל שאמר בדף ל"ג [ע"א] יושם השור ובעל חוב הוא, אבל אליבא דרבי עקיבא דאמר שותפי נינהו אי [מעריק] ליה חייב ע"כ. [ונראה] שרבינו ז"ל פסק כר"ע לקמן פרק ט' דין י"ב, אך עם כל זה אכתי קשה, דקושית מודינא ומפטרינה אכתי קיימא, ורבינו פוסק דפלגא [נזקא] קנסא ומודה בקנס פטור כמ"ש לעיל פרק ב' דין ז' ח', ואם נאמר דרבינו פוסק דמודה בקנס ואח"כ באו עדים (בחצי נזק והקרן) חייב אתי שפיר כמ"ש התוס' שם בד"ה אי תם הוה וכו' וכן משמע [ברשב"א] ז"ל שם, אך העיקר נראה דרבינו ס"ל, דהך אוקמתא דאקדים בי דינא ותפסיה, עיקרה לא באה אלא לתרץ קושיא (מאן) [למאן] דאמר פלגא נזקא ממונא, דמצי טעין אי תם הוה מעריקנא ליה לאגמא, דאילו קושית מודינא ופטרנא אינה כל כך קושיא, אי משום דהרי לא הודה כמ"ש התוס', אי משום דאינו בידו דהרי אם קדמו העדים בטלה הודאתו, משא"כ ערוקי לאגמא דכל עוד שלא תפסוהו בית דין יכול הוא להבריחו, וכיון דרבינו פסק דפלגא נזקא קנסא, לא הוצרך לפסוק הוא דתפסוהו בית דין ודו"ק.