מעשה רקח על הלכות נזקי ממון יא:ב

המית מי שחציו עבד וכו'. הרב המגיד תמה על רבינו שלפי הסוגיא דהשולח דף מ"ב [ע"א] לא יתכן פסק זה בעבד ודברים ברורים הם, אך לרבינו אפשר דדחיקא ליה מלתא לאוקמי סתם ברייתא כמשנה ראשונה, ודלא כהלכתא, ואם יפרש דאתיא כמשנה אחרונה א"כ מוכח דנפשטה בעיין, וזה אינו דבעיא לא נפשטה, וכמו שכתב הרב המגיד ז"ל עצמו לעיל מיניה, וכן כתבו התוס' שם ד"ה מאי לאו וכו', ויש מי שרצה לתרץ עוד, דרבינו איירי בעבד של יתומים קטנים דלאו בני דיעה וכפיה נינהו, על דרך שכתבו התוס' שם בד"ה יום של רבו וכו', ודוחק. ועוד נראה לומר דעיקרא דדינא המציאות אין שווין, דבחציו עבד אף שכופין את רבו, מכל מקום השתא מיהא אדון גמור [הוא], ואדון קרינן ליה כלפי צד עבדות שבו, משא"כ במעוכב גט שחרור שכבר שחררו והפקיע קנינו ואינו מחוסר אלא הגט, ולכך רבינו סבור דאף שתלמוד היה רוצה להעתיק אינו אלא לגלוי מלתא בעלמא, ודחו ליה כמשנה ראשונה, אבל לפי האמת אין אנו צריכין לזה והוא מבואר.