מעשה רקח על הלכות נזקי ממון י:יא

ואפילו נכנס לתבוע שכרו וכו'. הקושי מבואר דלמה לא חילק בין שכיח במתא לשכיח בביתא דבעל הבית בשכיח ולא שכיח, וכבר תמה הרב המגיד ז"ל על זה, ולענ"ד שרבינו נתקשה בדברי הגמרא דף ל"ג [ע"א], דכי מתרץ לא צריכא בגברא דשכיח ולא שכיח וקרי אבבא ואמר להו אין, מר סבר עול, תא משמע, ומר סבר אין, קום אדוכתיך משמע, וכו', דכיון דמוקי לה בשכיח ולא שכיח, למאי איצטריך תו לאוקמי בקרי אבבא וכו', הלא עיקר קושיתו היתה אי דשכיח במתא מאי טעמא דאחרים, אי דשכיח בביתא מאי טעמא [דת"ק], וכדמתרץ דמחלוקתם תלוי בגברא דשכיח ולא שכיח, הרי נפשט ספיקו, עוד ז"ל דקדק דכי מיתנייא כמאן דאמר אין קום אדוכתיך משמע וכו', אמאי לא הזכיר הא דשכיח ולא שכיח, ולא סבירא ליה לרבינו כדברי התוס' ז"ל, שכתבו דעל כרחך בשכיח ולא שכיח הוא, דאי בשכיח זה לא היה קורא נכנס ברשות, דפשיטא דקום אדוכתיך משמע, ע"כ. ורבינו דהא לא מכרעא דאפילו אם נפרש הברייתא בין בשכיח בין בלא שכיח, כיון דקרי אבבא ואמר לו [אין] דקום אדוכתיך משמע, כיון שבעל הבית הוא והשיבו הרי נכנס ברשות, אלא שבעל הבית פטור משום דאמר לו קום אדוכתיך, ומכח [כל] זה סבירא ליה לרבינו דהא דמתרץ תלמודא לא צריכא בשכיח ולא שכיח לאו דווקא הוא, דעיקר התירוץ הוא בדקרי אבבא וכו', דכיון שקרא לו והשיבו הוי ליה נכנס ברשות, ואפילו הכי פטור דקום אדוכתיך משמע, ומינה דאם נכנס סתם הוי ליה ברשות, הבעלים פטורים, ודייק נמי דלא מסיים בגמרא שמע מינה כמו שאיתא במקומות אחרים, לרמוז דלא נדייק הא בלא (הא) [קרא] אבבא הבעלים חייבים דליתא כאמור, ולכך רבינו העתיק עיקר הדין בסתם כדברי הברייתא הראשונה, ופסק כתנא קמא, ושוב בא לקרי אבבא וכו', יכול שההיא הברייתא האחרת דמתניא סתמא, ויש שיטות אחרות בזה דהרי"ף השמיט הברייתא כולה, וכתב עליו הרא"ש ז"ל דסבירא ליה דנשתנו הזמנים, ורש"ל ז"ל הסביר ופירש דברי רבינו גם כן על דרך זה, והדוחק מבואר דדרכו של רבינו להעתיק מה שאיתא בגמרא, גם הרב בית חדש והפרישה עמדו בזה, ולענ"ד [כתבתי זה].