מעשה רקח על הלכות מילה ג:ו

גר שמל וכו'. כתב מרן ז"ל דטעמא דקטן משום דאין מברכין על הספק וגר שמל קודם שנתגייר לא עדיף מקטן שנולד כשהוא מהול שאין מברכין כלל ע"כ ז"ל ולכאורה קשיא לי טובא ממ"ש מרן גופיה לעיל גבי ברכת הגרים שמברכים להטיף מהם דם ברית וז"ל ומה שתיקנו בה להטיף מהם דם ברית לפי שיש כמה גרים שמתגיירים כשהם נימולים דעיקר מילתן הטפת דם ברית הוא לפיכך תקנו כן לכולן ע"כ ומדכתב ז"ל לפיכך תקנו כן לכולם משמע ודאי דרוצה לומר דבין כשמלין הגר הערל בין כשמטיפין דם ברית להמהול כבר מברכין ברכה זו וזה הוי הפך דברי רבינו ואתמהה טובא וכבר שמעתי איזה דוחקים בזה ואין דעתי נוחה כלל וצריך לי עיון.

וכן אנדרוגינוס וכו'. עיקרא דהך מלתא איתא בפ' במה מדליקין (שבת דף כ"ג) גבי נר חנוכה מאי מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה והיכן צונו רב איויא אמר מלא תסור רב נחמיה אמר שאל אביך ויגדך וכו' מתיב רב עמרם הדמאי מברכין בו ומשתתפין בו וכו' ומפרישין אותו ערום וכו' ואי אמרת כל מדרבנן בעי ברכה הכא כי קאי ערום היכי מברך והא בעינן והיה מחניך קדוש וליכא אמר אביי ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה ופי' רש"י כגון דמאי שהפרשתו אינה אלא מן הספק. והא יום טוב שני דספק דבריהם הוא ובעי ברכה התם כי היכי דלא ליזלזלו ביה רבא אמר רוב עמי הארץ מעשרין הם ופירש רש"י ספק דדבריהם בעי ברכה ודמאי אפי' ספק לא הוי אלא חומרא בעלמא וכו' ע"כ ולפי דבריו כל ספק אפי' בדאורייתא מקרי ספק של דבריהם דכל ספיקא רחמנא שריא ולרבא דקי"ל כוותיה דהוא בתרא בכל ספק בעי ברוכי דפליג אאביי ולא מחלק בין ודאי דדבריהם לספק דדבריהם וקצת קשה דבפרק מי שמתו (ברכות דף כ"א) משמע דלכולי עלמא אי קריאת שמע אי נמי אמת ויציב דרבנן בספק אם קרא לא בעי ברוכי וצריך לומר דלא אמרו זה אלא בספק דדבריהם שעיקרו מן התורה אמנם במצוה שעיקרה מדבריהם בספיקה לא אמרו שיחזור לברך. דאף דחומר בדברי סופרים וכו' הם אמרו והם אמרו ופשטא דשמעתין נמי הכי אזלא וכעין זה כתב הר"ן ז"ל לדעת קצת מהמפרשים יעו"ש. ומ"ש ז"ל שם כגון הפרשת מעשרות רוצה לומר כסתם ספק זולתי דמאי וכתב עוד דהרי"ף ז"ל בנולד כשהוא מהול פסק כרב האיי גאון שאין לברך כשמטיפין ממנו דם ברית אף דאיכא ספיקא דאורייתא דשמא ערלה כבושה היא (ורבא לא פליג אאביי לענין דינא) ותירץ הרמב"ן ז"ל דהאי דאיצטריך רבא למימר רוב עמי הארץ מעשרין הם היינו משום דאי לאו מהאי טעמא כיון דרבנן תקון דמאי הוה ליה ודאי דדבריהם ולא ספיקם ע"כ ורוצה לומר אי לאו טעמא דרוב עמי הארץ הוה אמינא איפכא דרוב עמי הארץ אינן מעשרין והוה ליה כודאי דדבריהם כיון דלא הוי ספק שקול אלא קרוב לודאי דלא ניטל המעשר מאותם פירות ולא דמי לספק שקול דאז הוא ספק מדבריהם דלא מברך וכיון שתירץ דנהפוך הוא אין להרהר בזה אף דבאמת לפי זה הוה די באמרו דספק שקול הוא כדעת הרי"ף ז"ל ודעימיה אלא קושטא דמלתא הוא דקאמר ושתי דיעות אלו הביא גם כן הרבינו יונה ז"ל בפרק מי שמתו ומ"ש שם ומביא ראיה מדאמרינן בשבת דאין מברכין על הדמאי מפני שהוא ספק של דבריהם וכו' רוצה לומר לתירוץ רבא דלא הוי ספק שקול עיי"ש. ורבינו נראה דפסק כהרי"ף שהרי בנולד מהול ובספק פסק דאין מברכין וקשה דבהלכות קריאת שמע פ"ב פסק דבספק חוזר וקורא אותה בברכותיה ובשלמא להרי"ף ז"ל מצינן לפרושי דבלא ברכות קאמר וכדעת המפרשים שהביא הר"י ז"ל אמנם לרבינו נראה דפליג מדידיה אדידיה דקורא אותה בברכותיה קאמר וזה הוא מה ששאלו חכמי לוניל לרבינו ז"ל והנה הרשב"א ז"ל בסי' ש"כ הביאו מרן ז"ל שם השיב לדעת רבינו דלעולם בספק לא מברכינן ושאני קריאת שמע דמעיקרא כך היתה התקנה לחזור ולקרותה בברכותיה והביא ראיות לזה עיי"ש ומרן ז"ל בסוף הלכות ברכות נראה שכתב להיפך דרבינו סבירא ליה דבכל ספק במצוה שהיא דאורייתא צריך לברך אבל כשמן הדין אינו חייב כלל כגון דמאי דרוב עמי הארץ מעשרין הם אז לא יברך ואף שהוא ז"ל סיים ומה שיש לדקדק עוד בזה כתבתי בפ"ב דק"ש בשם הרשב"א ז"ל צריך לומר דכוונתו שהיא שיטה אחרת דפשיטא דקשה לזווגם עיין עליו והיא שיטת הרב המגיד ז"ל פ"ו דסוכה. וקשה דשם מרן ז"ל הסכים לדברי הרה"מ וכתב דלרבינו בספק לא יברך והוא הפך מ"ש בסוף ברכות אם לא שנאמר דמ"ש בהלכות סוכה לא קאי אלא אטומטום ואנדרוגינוס דספיקם שאני משאר ספיקות דאורייתא דהספק הוא בעיקר המצוה משום דבריה בפני עצמה היא ולהכי לא תיקנו בו ברכה כלל ודו"ק. ועם כל זה אכתי קשה מנולד כשהוא מהול דאין הספק בעיקר הדבר שהרי אי ערלה כבושה היא הוי ודאי דאורייתא והוא תלוי בחסרון ידיעתינו שאין אנו מכירים בה תדע דכשנטיף דם ברית תתגלה חרפתה אם ישנה לא כן אנדרוגינוס דמעולם ועד עולם לא ידענו ולא נדע עד כי יבא שילה אם נתחייב במילה או בשאר מצות (ואמטו להכי הכריע הר"ן ז"ל סברת הרי"ף ז"ל מדין נולד כשהוא מהול) אם לא שנאמר דחז"ל לא תקנו ברכה על הספק אלא היכא דהיה לה שעת הכושר שנתחייב מן התורה באותה מצוה חיוב גמור להכי תקנו דגם בספיקא יברך מה שאין כן כשעיקר המצוה לא היתה לה שעת הכושר מעולם דלעולם עיקר עשיית מצוה זו היא מכח הספק ודומה במקצת לאנדרוגינוס וכיון שהוא ממוצע בין אנדרוגינוס לשאר ספיקות לא רצו שיזכירו שם שמים בזה על הספק ודימוהו לאנדרוגינוס וזה צ"ל בהכרח לדברי מרן ז"ל דסוף הלכות ברכות. האמנם מצאתי שוב למרן ז"ל בפ"ט מהלכות מעשרות על מ"ש רבינו דאין מברכין על הדמאי מפני שהוא ספק כתב וז"ל ומ"ש ואין מברכין על הדמאי וכו' זה הטעם נתן אביי בפרק במה מדליקין ורבה נתן טעם מפני שרוב עמי הארץ מעשרין וסובר רבינו דרבא לא פליג אדאביי אלא טעמא אחרינא קאמר לרווחא דמלתא ע"כ וצריך לומר דרבינו לא כתב טעם רבא כיון דלא נפקא לן מידי לענין דינא וגם נקט הרב מפני שהוא ספק משום היא גופא לאשמועינן דאביי ורבא לא פליגי לענין דינא כלל דתרווייהו סבירא להו דעל כל ספק אין מברכין בין שהספק הוא במידי שעיקרו מן התורה וכל שכן בספיקא דרבנן ומבואר מזה דמרן ז"ל הבין זה בדעת רבינו ואם כן הדרא קושיא לדוכתא ממ"ש בסוף הלכות ברכות וגם בפ"ב דק"ש כתב שדעת רבינו כדעת הרבינו יונה דפרק מי שמתו דכל ספק שהוא של תורה מברכין עליו עיי"ש ולדידיה רבא פליג אאביי בהכרח עיין עליו ודברים אלו מרפסן איגרי נינהו. האמנם אחרי העיון דברי מרן אלה העירוני דאפשר שפיר דלא קשיא ולא מידי שתירוץ זה הוא כעין תירוץ הרמב"ן ז"ל לסברת הרי"ף ורב האיי גאון ז"ל שהביא הר"ן ז"ל דסבירא ליה דעל כל ספק אפילו בדאורייתא אין לברך כלל ושכן סבירא ליה לרבינו וכמ"ש הרה"מ בפ"ו דסוכה ומתבאר יותר ממ"ש בפ"ג דהלכות מגילה וחנוכה שהביא תירוץ הרמב"ן ז"ל עיי"ש ודרבא לא פליג אאביי עיי"ש (ועיין להרב לחם משנה שפלפל בדברי הרה"מ ולפי דרכינו הדבר פשוט וכדלקמן בע"ה). ודברי מרן ז"ל יסודתם על פי דברי הרשב"א ז"ל שהביא בפ"ב דק"ש וכמו שרמז לנו בסוף דבריו סוף הלכות ברכות שכתב ומה שיש לדקדק עוד בזה כתבתי בפ"ב דק"ש בשם הרשב"א ז"ל ע"כ ועם כי לכאורה היה נראה שקשה לזווגם מכל מקום מן השמים יסייעו וזה דלהרשב"א ז"ל נשאל בדין ק"ש שכתב רבינו שבמסופק צריך לחזור ולקרות עם הברכות דכיון דכל ספק דרבנן לקולא בספק ברכות למה החמיר רבינו לקרותה עם הברכות והשיב הרב ז"ל דק"ש שאני משום דמעיקרא כך נתקנה ועל פי הראיות שהביא ז"ל שמהם הכריח רבינו דמ"ש בגמרא ספק קרא ק"ש וכו' חוזר וקורא היינו עם ברכותיה מה שאין כן כל שאר מצות אין להקל בספקם להזכיר שם שמים לבטלה אם כבר עשאה דספיקא בדרבנן הוא ולקולא זולתי באותם שמצאנו לחז"ל בהדיא שחייבו לברך גם על הספק כגון יו"ט שני וכיוצא והבו דלא לוסיף עלייהו ואם כן מ"ש מרן בסוף ברכות שהקשה על דברי רבינו מק"ש השיב ז"ל דיש לחלק בזה לתרץ קושיא זו בדבר שעשייתו מחוייבת אע"פ שהוא ספק וכו' ספיקא דאורייתא לחומרא ומברך כאילו ודאי לא קרא אבל כשמן הדין לא היה מחוייב לחזור כגון דמאי דרוב עמי הארץ וכו' וכן יו"ט שני לדידן דבקיאינן בקביעא דירחא וכו' אילולא טעמא דכי היכי דלא ליזלזלו ביה וכו' זה הוא מה שיש לחלק בין ק"ש להנך שבעיקרן יש לנו ספק כלומר באותם שמן הדין לא היה מחוייב לעשותם כלל כיון שהם על הספק ומדרבנן וכלומר זה היינו יכולים לחלק בהנך אמנם מה שיש עוד לדקדק משאר מצות כגון נולד כשהוא מהול וכיוצא כתב לנו הרב ז"ל שנסתכל במ"ש הוא עצמו משם הרשב"א בפ"ב דק"ש שלאותו דרך הכל מתורץ עיי"ש. ושא נא עיניך וראה דברי רבינו ז"ל בתשובתו הרמתה לחכמי לוניל הובאה בפרקין בדברי מרן ז"ל וז"ל הלכך כל דבר שנמצא בפירוש לחכמים שמברכין עליו בין שהיה ודאי דבריהם כגון נר חנוכה ומקרא מגילה בין שהיה ספק מדבריהם כגון יו"ט שני מברכין עליו ודבר שלא תיקנו לו חכמים ברכה בפירוש אין מברכין עליו וכל מצוה שעיקרה מן התורה ונסתפק לנו אם אנו חייבים בה לא תקנו לה חכמים ברכה אע"פ שנראית מן התורה כמו שנתבאר בדבריהם בסוכה בשמיני והוא הדין בכוי לענין כיסוי הדם והוא הדין לכל ספק מצוה עכ"ל דעת שפתיו ברור מיללו לחלק בין מצוה ודאית דדבריהם וגם ספק היכא שתיקנו לה ברכה בפירוש להיכא שלא תיקנו בפירוש בין ודאי בין ספק בכל גווני אין מברכין כיון שלא תיקנו כן בפירוש וכלל בדבריו כל ספק מצוה שאין מברכין בין בתחילת דבריו בין בסוף דבריו שכתב והוא הדין לכל ספק מצוה דמשמע כל ספק שיולד לנו ומינה נשמע אף אם נסתפק לנו אם עשינו כבר המצוה או לא שאין לנו לברך כיון שחז"ל לא אמרו בפירוש לברך עליה ומכאן אתה למד דבק"ש על כרחך צריך לומר הטעם שכתב הרשב"א זלה"ה ומהראיות שהביא דאי לא תימא הכי מנין הוציא רבינו לברך על ק"ש בספק הרי לא תיקנו ברכה זו בפירוש דבגמרא סתמא קתני ואם איתא הו"ל למתניי להדיא כי היכי דלא נטעי ואם תאמר שרבינו לא כתב כן אלא באותם מצות שבעיקרן נסתפק לנו אם אנו חייבים מן התורה אבל היכא שהוא ודאי אלא שנסתפקנו אם עשינו כבר המצוה או לא בהא לא איירי דפשיטא שצריך לברך תמה על עצמך שהרי בפ"ט דמעשרות כתב שהטעם שאין מברכין על הדמאי משום שהוא ספק והיינו ודאי טעם דאביי וכמ"ש מרן שם וכנ"ל הרי להדיא דסבירא ליה דבספק אם נעשית המצוה או לא אין לברך וזה מחזיק דבריו כאן דהיינו טעמא שלא תיקנו ברכה בפירוש ואדרבא אמרו שאין מברכין וממנה אתה למד לכל השאר. ואחרי המחילה רבה מהפרי חדש או"ח סי' ס"ז שחלק על הגאונים זלה"ה בזה והוא לא הביא דברי רבינו שבהלכות מעשרות דלדידיה הוה ליה להביא טעם רבא בהכרח להורות דבעלמא מברכין על הספק וגם דברי רבינו בסוף הלכות ברכות מוכחין כן עיי"ש דכללא כייל כל דבר וכו' ואם מרן ז"ל פירש בו פירוש אחר לא היה אלא מכח קושיית דין ק"ש ותדע עוד שמתחילה כתב על דברי רבינו שהוא כדברי הרא"ש בשם השאלתות עיי"ש ואף שבפ"ב דק"ש הביא דברי הרבינו יונה ז"ל שנראה דרוצה לומר שכן דעת רבינו אינו אלא בדין ק"ש וכוותיה ולא מטעמיה ועל פי מ"ש בהלכות ק"ש ודו"ק. ולפי דרכינו יפה כיון רבינו בהלכות מגילה וחנוכה שנתן טעם ליו"ט כי היכי דלא ליזלזלו כלומר דאם לא כן לא הוה לן לברך ומעתה מ"ש בתשובה דין י"ט שמברכין מפני הספק היינו כלפי מ"ש שתיקנו הברכה בפירוש ואין הכי נמי דהיינו מטעמא כדי שלא יזלזלו והוא פשוט. ועל פי זה מתבאר גם כן דרבינו בתשובה סבירא ליה דרבא לא פליג אאביי כלל וכמ"ש מרן ז"ל בהלכות מעשרות והוא ראה מ"ש בתשובתו הרמתה והביאה בפרקין וצ"ל שמ"ש רבינו שם לרבא וז"ל ובא רבא ופירק לו פירוק אחר ואמר אל תאמר שכל דבר שעיקר תקנתו מפני הספק לא תיקנו לו חכמים ברכה שהרי יו"ט מפני הספק תקנו לו ברכה ותדע למה לא תיקנו ברכה על מעשר דמאי מפני שרוב עמי הארץ וכו' נמצאו דברי כולם רבי עקיבא ואביי ורבא אינם אלא נותן טעם שמפני כך תקנו חכמים ברכה לכך ולכך ולא תקנו ברכה לכך וכך עכ"ד דקשה טובא גבי יו"ט בהלכות מגילה וחנוכה אמאי נתן טעם רבינו כדי שלא יזלזלו כיון דרבא סבירא ליה דעל הספק כגון יו"ט מברכין וכן נמי בהלכות מעשרות למה נתן טעם מפני שהוא ספק הא זה הוא כאביי דלרבא אין הטעם אלא משום דרוב עמי הארץ מעשרין ולתרץ זה צריך לומר דשיעור דבריו כך הם דרבא הכי קאמר ליה לאביי לענין מה שהקשה רב עמרם מדמאי אין צריך לחלק בין ודאי דדבריהם לספק דדבריהם דבזה יקשה עליך באמת מיו"ט שני אלא כך יש לך לתרץ בדמאי דלא נגע ולא פגע בהא דנר חנוכה ומגילה דרוב עמי הארץ וכו' ואין הכי נמי דלפי האמת רבא לא פליג אאביי לענין דינא כלל דאינו אלא נותן טעם אל הדברים וזהו מה שסיים ז"ל נמצאו דברי כולם וכו' כלומר דכולהו בחדא שיטתא והמשך דבריו עוד ע"פ מ"ש לעיל שמן האמור הכל עולה בקנה אחד. ובזה תתורץ קושיית הרב לח"מ ז"ל על דברי רבינו והרה"מ ז"ל וכדלקמן. מעתה אבא אעי'ר לדברי הרה"מ ז"ל פ"ג דמגילה וחנוכה שכתב וז"ל ודעת רבינו והגאונים ז"ל לפרש דרבא לא פליג אהאי טעמא דאביי דהא בהדיא אמרינן בברכות ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא מאי טעמא ק"ש דרבנן אלמא כל ספק דדבריהם לא בעי מיהדר וברוכי אלא טעמא דרבא כיון דתקינו רבנן וגזרו על הדמאי כמצוה של דבריהם ממש הוה להו לתקוני בברכה אלא משום דרוב עמי הארץ וכו' ומכאן למדו הגאונים לספק מילה שאין מברכין עליה וזה דעת הרמב"ן ז"ל וכו' עכ"ד ולכאורה קשה טובא חדא דמתחילת דבריו שהכריח מההיא דברכות משמע דבמצוה דרבנן כגון ק"ש רבא מודה דאין לברך הא במצוה שעיקרה דאורייתא על ספיקא בעי ברוכי וזה הוא נגד רבינו והגאונים ונגד מ"ש ז"ל בפ"ו דסוכה ותו דאדמכריח מק"ש דרבנן תקשה עליה ממאן דאמר ק"ש דאורייתא ובספיקא בעי מהדר וברוכי כמ"ש רבינו פ"ב דק"ש. ומה שנראה בזה הוא דהרה"מ ז"ל קאי בשיטתיה דהרשב"א זלה"ה דסבירא ליה דעל כל המצות כולם בספק אין מברכין זולתי בק"ש דכך ראו מתחילה לתקן דכל היכא דצריך לחזור ולקרות ק"ש צריך לקרותה בברכותיה ומפרש ז"ל דמאי דאמר אביי ספק דדבריהם לא בעי ברוכי היינו משום דהברכות עצמם אפילו על הודאי לא הוו אלא מדרבנן וכסברת הר"ן ז"ל בפ' במה מדליקין ואם כן אין חילוק בין שעיקר המצוה דרבנן לדאורייתא ולפי דרכו שכתב בפ"ו דסוכה ולהכי הכריח דעל כרחך רבא לא פליג אאביי מדאשכחן בספק ק"ש דלכו"ע אי הוי דרבנן אין לברך פעם אחרת אף דאין הכי נמי דאי הוה דאורייתא לכולי עלמא בעי ברוכי דק"ש אגידא בברכותיה אלא ודאי דרבא סבירא ליה כאביי דאין לחזור ולברך על כל ספק דאין לומר דרבא יודה במצוה דרבנן כההיא דק"ש אבל במצות דאורייתא יחלוק דמה טעם יש בזה כיון שהטעם אינו אלא מפני הברכה שחששו שלא להזכיר שם שמים לבטלה מה לי אם עיקר המצוה דאורייתא או דרבנן הא מדאורייתא לא בעי ברוכי כלל אלא ודאי דאין סברא לחלק בזה ויפה הכריח הרב ז"ל. ולענין מה שהקשה הרמ"ה ז"ל על דברי רבינו בתשובה והביאו מרן ז"ל ממ"ש שיו"ט אע"פ שספק הוא מברך עליו וגבי סוכה קאמר שהוא ספק דאורייתא וכו' והלא קדושת יו"ט גם היא ודאית מן התורה אלא שנסתפק לנו וכו' כמו גבי סוכה בשמיני וכו' ע"כ. ומה שנראה לענ"ד בזה הוא ע"פ מ"ש לעיל ששיעור דברי רבינו הם למה שתיקנו חז"ל ברכה להדיא לשלא תקנו וביאר לנו מציאות העניינים דכיון דיו"ט שני הוי על הספק אף שהוא בדאורייתא לא היה צריך ברכה אלא שחז"ל תיקנו עליו ברכה מן הטעם האמור בגמ' ובדברי רבינו פ"ה מהלכות מגילה כדי שלא יזלזלו וכן בשמיני של סוכה לא תיקנו ברכה דלא שייך טעם זלזול כיון דבלאו הכי הוא יום טוב ומ"ש בזה אע"פ שנראית מן התורה לאו לאפוקי יום טוב שני אתא אלא להדגיש דמשום הכי מסתברא לברך ודו"ק דאפשר להעמיס כן בדעת רבינו על פי כל האמור לעיל.