מעשה רקח על הלכות ברכות ט:ח

ובשמים של ערוה. מרן ז"ל הביא משם הרשב"א ע"ד רבינו שלא ידע לו מקום לדין זה ואולי של ערוה ממש ומפני שעשויין להעביר את הזוהמא אי נמי שהם עשויין לעבירה להטיל ארס של יצה"ר ע"כ והרב דוד אבודרהם ז"ל כתב כגון קופה של בשמים תלויה בצוארה או שאוחזת בידה או בפיה ואסור להריח באותם הבשמים שמא יבואו לידי הרגל נשיקה או קירוב בשר ע"כ והרב מג"א סי' רי"ז כתב דאפשר דדוקא של ערוה אבל של פנויה מברכים וכו' ע"כ ולענ"ד נראה אין להקל בדבר משום גירוי יצה"ר והרי אשכחן בנשי מדין שהביאו ישראל כפרה על ההרהור לחוד והרב כנה"ג שם כתב דאם הריח בא לו ממילא בלי שום קריבה אל האשה יברך וכו' ע"כ וגם בזו יש להסתפק לדעת רבינו שהרי אסר הבשמים מצד עצמן וכי היכי דבאינך אפילו אם מגיע לו הריח מעצמו לא יברך ה"נ הא ועיין עוד להרב סי' של"ו במי שנכנס לגינה בשבת וכו'.

וכן המריח בבגדים וכו'. סברת רבינו היא זו אכן קצת קשה דמאי שנא ממי וורדים שהזכיר לעיל הל' ו' שיברך עליהם בורא עצי בשמים והרי אין באותם המים עיקר ממשו של וורד אלא הריח שקלטו המים ולזה י"ל דהתם אף שאין במים מממשות הוורדים הא מיהא המים יצאו מתמצית גוף הוורדים דהו"ל כוורדים עצמם משא"כ הבגדים המוגמרים שאין בהם אלא העשן העולה מהבשמים ומעשנן של אלו קלטו הריח אלו הבגדים ולא מגופן ולכך נקרא ריח שאין לו עיקר ואין לברך. ודע שהטור והרמ"ה ז"ל שם חלקו על רבינו וס"ל דאף שאין לו עיקר יש לו לברך ומרן ז"ל ישב דעת רבינו עיין עליו וכ"כ בב"י שם אך ממ"ש בסי' רט"ז לדברי הטור על שמן שסיננו שכתב דיש אומרים דאין לברך עליו משום שאין לו עיקר וכו' קשה דכיון שכבר חלק עליו בעיקר הדין מה לו להטור ז"ל לכפול דבריו ומלבד זה דברי הרב ב"י שם נראין מגומגמים כאשר יראה המעיין ועיין עוד להרב ב"ח והמגן דוד ושיטת הפוסקים כדברי רבינו.