מעשה רקח על הלכות ברכות ט:א

כך אסור וכו'. ברכות דף מ"ג אמר מר זוטרא בר טבי אמר רב מנין שמברכין על ריח טוב שנאמר כל הנשמה תהלל יה איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח ושם דף מ"ד אמתניתין דכל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו ויש שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אמרו לאפוקי ריחני ע"כ כלומר שהריח אף שמברכין לפניו אין מברכין לאחריו והטעם כתב רש"י ז"ל בנדה דף נ"ב משום דהנאתו מועטת ע"כ נראה דכוונתו משום דהוה ליה כאוכל פחות מכשיעור דאין מברך לאחריו כלל אי נמי י"ל משום דבשלמא אכילה ושתיה שייך שפיר לברך לאחריו כיון דזמן הנאתם נמשך להגוף כל זמן שלא נתעכלו וגם יותר מזה והכי קי"ל נמי דמי שאכל ושכח ולא בירך יש לו לברך כל זמן שלא נתעכל המזון שבמיעיו משא"כ הריח דאחר שהניח מלהריח אין כאן שום הנאה כלל וכזה מצאתי להכלבו והביאו הרב מג"א סימן רט"ז וקרוב לזה כתב הלחם חמודות ז"ל שם סימן ק"כ לתת טעם למה אין מברכין שהחיינו על הריח המתחדש משנה לשנה ע"פ דברי רש"י הנ"ל דגם ברכת שהחיינו לא נתקנה אלא על ההנאה מרובה וכו' (אף שהוא תירוץ מגומגם הרבה) ומשם מהר"ר משה לוי ז"ל כתב לפי שברכת הריח סמכו על כל הנשמה וכו' ולפי שהנשמה נצחית לא שייך לומר שהחיינו וקיימנו וכו' שהרי קיימת ונצחית בעצמה ע"כ והשיירי כנה"ג שם כתב הטעם משום דאין זה דבר המתחדש משנה לשנה דכל שעתא ושעתא הוא מריח וכו' עיי"ש (וגם בזה יש לגמגם) ושם כתב דצ"ע למה אין מברכין שהחיינו בוורדים המרוקחים בדבש או בצוק"ר וכן פרחי הנרגא"ש המרוקחים בדבש כיון דמתחדשים משנה לשנה וכו' עד כאן ונראה דכיון דרוב הוורדים והפרחים האלו אין עיקרן לרקחן בדבש אלא להריח או להוציא מימיהם לכך לא ראו לתקן שהחיינו אפילו על אכילתן כיון דלא נטעי להו אדעתא דהכי ודמיא קצת לההיא דכתב הרא"ש בשם בעל הלכות גדולות דשקדים המרים קטנים מברכין עליהם בורא פרי העץ וכשהם גדולים ולא כלום דכיון דיותר הם ראוים לאכילה בעודם קטנים נטעי אינשי להו אדעתא דהכי ע"כ ומכל שכן דקי"ל בערובין דף מ' דברכת שהחיינו אינה אלא רשות. והרב מג"א כתב עוד משם המרדכי דאין מברכין על ההנאה אלא בדבר שהגוף נהנה ממנו ע"ז כתב דנראה לו דלכך אין מברכין על קול ערב (ד"מ) ובמטה משה כתב הואיל ואין בו ממש. ומה שאין מברכין על רחיצה וסיכה משום דאין נכנסים לגוף וכו' ע"כ.

כגון המור שהוא מין החיה וכו'. רבו הפירושים במור זה מהו דרבינו פ"א דכלי המקדש כתב וז"ל המור הוא הדם הצרור בחיה שבהודו הידוע לכל שמתבשמים בה בני אדם בכל מקום ע"כ והראב"ד ז"ל חלק עליו וכתב שהוא ממין עשב או ממין אילן וריחו נודף ע"כ וכן דעת הרמב"ן ז"ל ופירוש שלישי הוא רש"י ז"ל שכתב שהוא הרעי מן חיה ידועה והטור ז"ל סי' רט"ז כתב דיש אומרים שהוא זיעת חיה והנכון שחיה ידועה היא ויש לה כמין חטוטרת (נ"א חטוטרות) בצוארה ומתקבץ שם תחילה כמין דם ואחר כך מתייבש ונעשה ממנו המור ע"כ ורבינו בחיי פרשת כי תשא הביאו השיירי כנה"ג שם כתב דבזמן הקיץ בחמימות הגדול כשהיא מהלכת בין האילנות מגררת בנפח ההוא והדם יוצא צרור ולוקטים אותו בני אדם מבין העשבים וכן הזכיר הכתוב בו לשון לקיטה אריתי מורי וכו' ע"כ וזה נוטה לפי' הראב"ד ז"ל. ועוד כתב שם השיירי כנה"ג שיש לגרוס מן חיה בלא יו"ד בין מ"ם לנו"ן ע"כ ונראה שאינו מוכרח אחרי המחילה. ובהיתר אכילת המור רוב הפוסקים התירו אותו למ"ד דהוי דם חיה משום דפירשא בעלמא הוא זולת הרמ"ה שהביא הטור סי' רט"ז שאסרו משום דם ולזה נוטים דברי הרב ב"ח שם אמנם מעשים בכל יום שמשליכים אותו תוך המרקחות ומיני מתיקה ואם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר וכ"כ השיירי כנה"ג שם.