מעשה רקח על הלכות ברכות ה:טו

שנים שאכלו וכו'. ברייתא שם דף מ"ה שנים שאכלו כאחד מצוה (ליחלף) [ליחלק] וכו' והיינו מ"ש רבינו שכל אחד מברך לעצמו והרב ב"י בשם רשב"ם כתב משום דברכת המזון דאורייתא והרא"ש ז"ל כתב משום דבסוף הסעודה בטל הקבע וכו' ע"כ ועיין להמגן דוד סימן קצ"ג.

ואחד אינו יודע וכו'. רבינו סתם דבריו ומשמע דאף שאינו מבין לשון הקדש יוצא ולדידיה גם הנשים שאינם מבינים לשון הקדש יוצאים בשמיעה וכן היא דעת רש"י ז"ל אמנם הרב ב"י ז"ל פסק דבעינן שיבין דוקא עיי"ש.

והשני עונה וכו'. היינו כדי שתחשב לו כאילו בירך הוא עצמו דלענין לצאת ידי חובתו אף בלא עניה הוא יוצא וכמו שכתב רבינו פ"א הל' י"ג ועיין מה שכתבתי שם בס"ד.

ובן מברך לאביו. סוכה דף ל"ח ומבואר הדבר דרבינו ס"ל כרב עוירא פרק מי שמתו (ברכות דף כ') דכזית דגן אינו מן התורה אלא מדקדוק ישראל על עצמן עד כזית ועד כביצה וכמ"ש בראש אלו ההלכות דמן התורה אינו חייב בברכת המזון עד שיאכל כדי שבעו וכ"כ לקמיה להדיא ועיין למרן ז"ל שהאריך בזה להשגת הראב"ד ז"ל והביא תשובת רבינו לחכמי לוניל ז"ל עיין עליו ולמ"ש מרן דהא סתמא קתני להוציא את הרבים וכו' ע"כ. ראיתי בהגה כתב יד וז"ל ולא ידעתי למה לא הכריח הגאון דעת הראב"ד מעובדא דשמעון בן שטח כמו שהכריחו רש"י והתוס' ע"כ ואפשר לי לומר דכיון שלא היה זה המעשה בעצמו אלא מדיוקא וכו' כ"כ לי זה כמו ההיא דסתמא וכו' ונקט מרן הכי משום רבא שהוא בתרא כדאיתא התם ודו"ק. ומ"ש מרן בשאלת חכמי לוניל ולגרמיה הוא דעבן צ"ל הוא דעבד. ומ"ש שהוציאו כאחד מן השבעה ט"ס הוא וצ"ל באחת בבי"ת ור"ל באחד מן השבעה מינין שהוא היין והיה צריך דגן דוקא והוא ברור. ומ"ש בתשובת הרמב"ם והלא דבר זה וכו' או דרבנן אלא הכא במאי עסקינן כגון דאכיל שיעור דרבנן דאתי שיעור דרבנן ומפיק דרבנן כדדרש רב עוירא וכו' וזה אין בו ספק והא דאמרינן עד שיאכל כזית דגן לאפוקי וכו' עד כאן כצ"ל ובגירסתינו יש חסרון וכ"ה בגירסת מגדל עוז. בא"ד כמו שנתבאר בפרק מי שמתו אותם הדברים וכו'. כתב הרב עראמה שנ"ל שהוא ט"ס וצ"ל פרק שלשה שאכלו כי שם נתבאר בבירור וכו' אליבא דכו"ע ע"כ.