מעשה רקח על הלכות ברכות יא:ה

העושה מצוה וכו'. ראית רבינו מבוארת מההיא דפרק שלשה שאכלו שהביא מרן ז"ל לקמיה דאיתא התם דף נ"א בעו מיניה מרב חסדא מי שאכל ושתה ולא בירך מהו שיחזור ויברך אמר ליה מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף אמר רבינא הלכך אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך דתניא טבל ועלה בעלייתו אומר אשר קדשנו במצותיו וציונו על הטבילה ולא היא התם מעיקרא גברא לא חזי הכא מעיקרא גברא חזי והואיל ואידחי אדחי ע"כ ופסק כסתם תלמודא דפליג ארבינא וכן הכריח הש"ך יו"ד סי' י"ט עיי"ש ודלא כריא"ז פ"ק דחולין דס"ל דאף לאחר גמר המצוה מצי לברך וראיתי להפרי חדש שם שהסביר כוונת הסוגיא גם לדעת ריא"ז ז"ל וכתב שאינו רואה הכרע מהש"ס לשום סברא מהשתי סברות וכו' ע"כ. ולענ"ד נראה דיש להכריח יותר כדברי רבינו מפשט דברי הש"ס דאלו לדידיה הו"ל להש"ס לתרץ ההיא דרבינא להדיא ולימא ולא היא שאני ברכת הנהנין והתם מעיקרא גברא הוה חזי הכא מעיקרא גברא לא חזי לא כן עתה שהדברים סתומים ולא אישתמיט שום מפרש או פוסק לפרש כן בדברי הש"ס עיין עליו שהדעת נוטה יותר לדברי רבינו וגם מהירושלמי שהכריח דלכו"ע היכא דאתייליד רעותא אין לברך אלא אחר בדיקת הריאה וכו' יש לדחות דר' יוחנן יסבור או כדברי רש"י שהביא הרב ב"ח בסוף סי' שם דמ"מ מטהרה מידי נבלה אי נמי דכיון דלא מצי לברוכי קודם מכח ספק ברכה לבטלה תו לא יברך וכדעת רבינו והוא ז"ל כתב דרבינו יודה בזה ואם היה כן היה צריך לבארו כמ"ש דין ציצית ותפילין מטעם המשך המצוה עיין עליו. עוד הקשה על הש"ך בכוונת דברי התוס' דפ' לולב הגזול ודברי הרא"ש ז"ל. והרואה בפסקי התוס' ופסקי הרא"ש שם יראה שהדין עם הש"ך. וההיא דכסוי הדם נראה שיש ליישבו עיין עליו. ואעיקרא דדינא במ"ש בס' מגן אברהם מההיא דטבילה מלבד מה שתירצו הש"ך והפר"ח ז"ל שם נראה לענ"ד עוד דגם טבילת הגר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה יש לה שייכות קצת לדמותה לעובר לעשייתה וזה ממ"ש הרא"ש בפ' שלשה שאכלו גבי הכניס משקים לתוך פיו ונזכר שלא בירך עליהם דקי"ל בולעם כתב ז"ל שיש לו לברך אחר כך ומקרי קצת עובר לעשייתם מה שנזכר קודם לבליעה אלא שלא היה יכול לברך עיי"ש. והוא הדין נמי בטבילה הואיל והוא היה רוצה לברך קודם עשיית המצוה כדין כל הברכות אלא דאריא הוא דרביע עליה והרי אנוס הוא דמי טפי למכניס משקים לתוך פיו וכו' שמברך אחר כך ודו"ק וגם רבינו נראה דפוסק כההיא דהרא"ש ועיין להרב ב"י או"ח סימן קע"ב ועם כי הוא ז"ל לא הסכים כן הרואה יראה שמכח הכרח ספק ברכות כתב כן עיי"ש. ואגב ראיתי להזכיר מה שנתקשה אהובי אשר כנפשי אלופי ומיודעי נכבדות מדובר בו החכם השלם כמהר"ר מלאכי הכהן נר"ו במ"ש הפרי חדש או"ח סי' תל"ב בענין כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתם דהסכים לדעת הרמב"ם והש"ך דאם כבר גמר המצוה תו לא מצי לברך דלא (כהג"מ) [כהגהות אשר"י] דס"ל דאף שנגמרה המצוה מצי לברך דלא אמרו עובר לעשייתן אלא לכתחילה וכו' וביו"ד סי' י"ט הסכים כהגהות אשר"י הפך מ"ש כאן. ונראה לענ"ד דהן אמת דלכאורה נראה דפליג מדידיה אדידיה אמנם כד דייקינן בהא מלתא מצינן למסבר קראי וזה דהרי עינינו הרואות דמ"ש ביו"ד הוא על צד היותר טוב כדי לצאת ידי כולם שכתב בסוף דבריו וז"ל ומיהו לענין דינא דברי הג"א נראין עיקר ולפיכך לצאת ידי ספק ישחוט בהמה אחרת ויברך עליה ויכוין לפטור הראשונה וכן כל כיוצא בזה ע"כ הרי דאף דלענין דינא דברי הג"א נראין עיקר מ"מ לענין מעשה לא מלאו לבו לומר כן וזה מכח שכל הראיות שהזכיר הרב לעיל כתב עליהם שאינו רואה הכרע לשום אחד מהשתי סברות ויש מקום לדחותם עיי"ש ולכך הסכים לצאת ידי ספק היכא דאפשר כדי לחוש להג"א ז"ל (ודו"ק בדבריו שלא כתב דברי הג"א עיקר כלומר בהחלט אלא כתב נראין וכו') אבל היכא דלא אפשר כי הך דהכא גבי ביטול דמאחר שכבר ביטל אזדא לה המצוה לגמרי דביטול היום אינו כלום ואינו מוזכר בש"ס ואי אפשר לחזר אחר מצוה אחרת דכוותא פשיטא שאין לחוש לסברא זו ולזה כיון הרב ביו"ד שכתב וכן כל כיוצא בזה ודו"ק. ואין לדחות דאכתי אפשר כשיבטל לאחרים ויברך דומיא דשחיטה חדא דאיכא פלוגתא אי ביטול ע"י שליח מהני או לא מהני וכמ"ש הרב ב"י סימן תל"ד וכיון שכן פשיטא שאין לברך וכ"כ השיירי כנה"ג סי' תל"ו בהגהת הב"י ואף דהפר"ח פליג התם אפשר דבהא מודה תדע שהרי כתב שם וז"ל דכל שחייב לבדוק פשיטא דמברך משמע דאמאן דרמי חיובא קאמר משא"כ גבי שליח דלא שייך לומר כן דהא איהו לא מחייב בזה כלל ואף אם תמצי לומר דשליח ג"כ בעי ברוכי מ"מ הך מילתא לא שכיחא ולכך הסכים הרב כאן דלא יברך משום ספק ברכות להקל ולזה כתב וכמ"ש הש"ך יו"ד רמז לנו ששם הסכים דמשום ספק ברכות אין לברך כלל הוא הנראה לענ"ד במה דאפשר ליישב דברי הרב זכרונו לברכה ונומיתי הדברים להחכם השלם והכולל שליחא דרחמנא כמהר"ר רפאל ישראל קמחי נר"ו ואמר לי שהוא חילוק אמיתי. שוב חזר האהוב נאמן הרמ"ך הנ"ל נר"ו להקשות דהתם הוא לענין דינא שפסק בהיפך מיו"ד לאו"ח והפסק דאו"ח אינו לענין ביטול לבד אלא לכל ענין הוא דבהא פליגי הג"א והרמב"ם ז"ל. והשבתי לו נר"ו דכבר כתבתי שהרב ז"ל לענין דינא נטה לסברת הג"א כמ"ש ביו"ד והכא באו"ח לענין מעשה קאמר תדע עוד שהרי הרב ז"ל קאי אמ"ש הגה"ה דיברך כל זמן שלא סיים בדיקתו ופי' ז"ל עד אימת מקרי שלא סיים וכו' הרי דלענין מעשה קאמר דוקא וסמך אמ"ש ביו"ד דכל היכא דמצי לצאת ידי ספק יש לחוש לסברת הג"א ומהך טעמא גופא לא הוצרך הרב כאן לחלק. ותו דשפיר מצינן למימר דיתכן בכל הברכות דאם לא מצא מצוה אחרת דכוותא כדי לברך עליה ולפטור הראשונה אאם נאמר דאפי' הכי יברך אחר גמר המצוה לדעת הרב ז"ל זו לא שמענו. וממ"ש ביו"ד יש להוכיח דלא יברך שהרי הרב ז"ל חייש לספיקא ואינו בדין להזכיר שם שמים בספק כדקי"ל ספק ברכות להקל וכן מצאתי בביאור להרב ז"ל באו"ח סי' תקפ"ה ס"ג דאם לא בירך קודם שתקע אם נשאר לו עדיין שום תקיעה שלא תקע צריך לברך ע"כ ומכלל הן אתה שומע לאו הרי דלענין מעשה ס"ל כהרמב"ם ז"ל ודו"ק. שוב קבלתי כתב מהחכם השלם שבאזמיר א"כ כמהר"ר מרדכי רוביו נר"ו וגם הוא תירץ כדברי אף שבא בקצרה. ושבח לה' יתברך.