מעשה רקח על הלכות ברכות א:יב

רבים שנתועדו וכו'. משנה בכיצד מברכין וגמרא שם ומרן ז"ל האריך בזה ומ"ש בשם חכמי לוניל ז"ל בשאלה וכל חד וחד מברך לנפשיה ולא הוי חיובא ע"כ נראה דר"ל דזה שאמרו היסבו אחד מברך לכולם אינו חיוב שאחד דוקא יברך לכולם ואם ירצה לברך כל אחד לעצמו אינו רשאי דאז בדין היה פוסק רבינו כלישנא קמא לחומרא דבשאר דברים צריך שיברך אחד לכולם משום ספק ברכה שאינה צריכה אבל אינו כן אלא אם ירצו שאחד יברך לכולם רשאים הם ואם ירצה לברך כל אחד לעצמו נמי שפיר דמי ולא אתא אלא לאשמועינן שריותא דאחד פוטר את כולם אם כן וכו'. ועל מה שהקשה מרן ז"ל לרבינו מאי פריך לרב מסיפא אדרבא סיפא אתי ליה שפיר דקתני אחד מברך לכולם ורישא הוא דקי"ל וכו' ע"כ ואחרי המחילה אי משום הא לא איריא דכיון שכבר הקשה ללישנא קמא מרישא פריך נמי השתא גם מסיפא ללישנא בתרא דכיון דקתני היסבו וכו' משמע דדוקא בהיסבו הוא דאחד מברך לכולם ורב קאמר דזה לא נאמר אלא בפת דוקא. אמנם מה שהקשה ממה שהקשה להך לישנא קשה רישא ולהאיך לישנא קשה סיפא הא ודאי קשיא וגם דתירוץ הגמ' להאיך לישנא שאני התם דמגו דקמהנייא ליה הסיבה לפת וכו' א"א להולמו לפ"ז דמשמע להדיא דיין אין אחד מברך לכולם אפילו אם היסבו. ועל מה שהשיג הרמ"ה ז"ל על מ"ש דלפי חשיבות הדבר שמברכים אנו מצריכים ברכה לכל אחד ואחד בפני עצמו אדרבא לפי חשיבות הדבר שמברכים עליו ברכתו חשובה להוציא בה את הרבים ידי חובתם ע"כ ואחרי המחילה נראה דהדין עם רבינו בזה דכיון דאחד מברך לכולם ואין צריכים לטרוח ולברך כל אחד בפני עצמו זה מורה קלות הדבר וברכתו ונראה כעין דוגמת ראיה ממ"ש מההוא עובדא דתרי תלמידי דבר קפרא בפרק כיצד מברכין (ברכות דף ל"ט) דמוכח להדיא דברכה שהיא כוללת דפוטרת את הכל אינה חשובה כל כך כמו הברכה שאינה פוטרת אלא דבר אחד שהיא ברכה מבוררת כגון בורא פרי העץ ובורא פרי האדמה וגם בפה"א אינה חשובה כמו בפה"ע ונתבאר כל זה מדברי התוס' שם ד"ה חביב עדיף וכו' ובדף מ"א ד"ה אבל כשאין וכו'.