מעדני יום טוב על מנחות, הלכות ציצית

הכל חייבים בציצית כהנים לוים וישראלים גרים נשים ועבדים גרסינן בגמרא וברי"ף ומה שגורס ברי"ף עבדים משוחררים נ"ל שהוא ט"ס דההוא ישראל מעליא הוא ופשיטא וסריכא דלישנא דס"פ ראוהו ב"ד דמסכת ר"ה נקט והתם דוקא משוחררים דאילו עבדים לא דהתם נמי נשים פטורים ומ"מ קשיא לי נמי גירסת גרים דהא נמי פשיטא כדכתיב בפרשת שלח לך תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם וא"ל דגרים היינו גר תושב דאינהו פשיטא דלא מיחייבי כל שאינם בני מצות כלל אלא כשאר בני נח ועוד דלא מקרו גרים סתמא:

כהנים לוים וישראלים. ופרכינן בגמרא פשיטא דאי כהנים לוים וישראלים פטירי מאן ליחייב ומשנינן כהנים איצטריך סד"א הואיל וכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו גדילים תעשה לך מאן דלא אישתרי כלאים לגביה בלבישה הוא דמחייב בציצית הני כהנים הואיל ואישתרי כלאים לגבייהו לא ליחייבו קמ"ל נהי דאישתרו בעידן עבודה בלא עידן עבודה לא אישתרו ועיין בדברי רבינו בסי' דלקמן:

ר"ש פוטר בנשים כו'. הקשה הרב רבי יעקב מאורליינ"ש נשים לא ליחייבו בכלאים הואיל וליתנהו בגדילים תעשה לך וי"ל השוה הכתוב אשה לאיש כדאיתא בפ"ק דקדושין (דף לה.) וא"ת ונימא כיון דאתנהו בלבישת שעטנז איתנהו בגדילים וי"ל דאדרבה הוקשה כל התורה לתפילין (כדאיתא בפ"ק דקדושין דף ל"ד) כ"כ התוס' בפ"ק דערכין דף ג':

מפני שלא היה להם ציצית בסדינם. פי' שהיו מעוטפים בסדינים:

דילמא אתי להניח ציצית בסדין. וביבמות פרכי' וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה לפטור את החייב ומשני שב ואל תעשה שאני רש"י בפ' במה מדליקין:

כי היכי דמרבינן שאר בגדים לענין טומאה מדכתיב או בגד:

ולא קאמר לרבות בעלת חמש כרבנן. כדלקמן סי' ג':

וחד נפקא ליה מאשר. ליתא התם בגמרא שלפנינו ואדרבה חד תנא דהתם מרבה מאשר תכסה בה בעלת ה' והיינו כרבנן וכבר הקשיתי זה בפ"ב דברכות ס"ט:

ולא קים לן כרב יהודה גרסינן. ומשמע דדוקא הוא היה עושה ולא לאחרים תוספות פרק התכלת (מנחות דף מ') והא דרב יהודה איתא בדף מ"ג ורבינו מייתי לה בסוף ההלכות ר"ס כ':

מרבה אני כסות סומא כו' מכאן קשה על הגאון שכתב רבינו בשמו בהל' תפילין סי' ט"ז דסומא פטור מן הציצית וכמ"ש שם:

כיון דכסות לילה פטור. נמצא שהיום גורם לחייב המלבוש. תוס':

ה"ג בס"א כשמשכימין באשמורת ששליח צבור: ב

שאינה מצויצת שעד ל' יום גר' בס"א ועיין ריש ס"י:

צריך לברך. והאריך יותר בזה בפרק כל הבשר ס"ס כ"ו ע"ש: ג

ואידך נפקא ליה מאשר. כלומר ממלת אשר לבדה ותכסה בה אתא לרבות כסות סומא וכ"כ ב"י סימן י"ז: ד

שכולן מצוה אחת. ובגמ' לא אתפרש מנלן והרמב"ם כתב בפי' המשנה דלעיל מהך שכולם קבלה בידינו ואסמכוהו נמי אקראי: ה

פי' דצרייה לגלימיה שהגביה כנפי הטלית ותפרן. ולישנא דצרייה לא משמע דתפרן ואף רש"י לא פי' כן אלא שכפל וקשר וגם א"א לפרש כן מדאיתא תו בגמרא אמר רב דימי מנהרדעא האי מאן דחייטיה לגלימיה לא עביד ולא כלום והיינו דכפל הכנפות ותפרן וכן פרש"י בשתי הלשונות וטעמא דתפירה נמי לא מהניא קאמר בגמרא משום דאם איתא דלא מבעי ליה לפסוק ולשדייה פרש"י אם ארוכה היא לו ואינה צריכה לו ארוכה כל כך לפסוק אותו כפל ולשדייה ואח"כ יתלה הציצית: ו

התכלת אין מעכב את הלבן. דמדכתיב הכנף דרשינן בגמרא מין כנף ועיין בפרש"י ר"ס דלקמן:

התכלת. פרש"י צמר צבוע כדאמרינן כו'. בפ"ק דיבמות דף ד' ושם פרש"י דשש כיתנא דכתיב ומכנסי בד שש משזר ובד היינו עשתן כדמפרש בבא לו כ"ג במסכת יומא דבר העולה בד בד ותכלת עמרא וכן שאר צבעים האמורים בבגדי כהונה ארגמן ותולעת שני שאין בגדי כהונה אלא מצמר ופשתים דכתיב בספר יחזקאל ביה"כ בגדי פשתן ילבשו ולא יעלה עליהם צמר ש"מ שעבודות החיצונות יש בהן צמר עם פשתן ולא מין אחר ומדמפרש קרא שש בא' מן המינין ש"מ שאר המינים צמר היו ע"כ ופי' התוס' דליכא למימר דתכלת נמי כיתנא אלא צבוע הוא וארגמן ותולעת שני עמרא דסברא הוא דכל הצבועין מין א' הוא מדלא חילק בהן אלא בצבע ע"כ ובגמרא דפרק בא לו (יומא דף ס"ט ע"א) אמרי' דליכא לפרש בד אעמרא אע"ג דנמי בד בבד הוא מ"מ יש נימין דמיפצלו מתחלקות לשתים אבל פשתן לא מיפצל אלא ע"י לקותא כשמקישין עליו:

אע"ג דמצוה לתת שני חוטי תכלת וכו'. עיין מה שאכתוב בזה לקמן בשם התוס':

ונהגו כפירש"י וכן מוכת בפרק התכלת וכו'. וטעמא כתכ רמ"י ז"ל מהא דכתב הרמב"ם בפ"א מהל' ציצית ששניהם מצוה אחת אע"פ שאין מעכבין כו' ושאמרו חכמים הראשונים והיה לכם לציצית מלמד ששניהם מצוה אחת והלכך לא דמי לתפילין שהם שתי מצות ועל הדרש שדרשו מוהיה פי' רמ"י דה"ל לכתוב והיו ונ"ל משום דפשטיה דקרא משמע דלא קאי אפתיל תכלת לחודיה דאל"כ ליעבד פתיל תכלת לחודיה:

ה"ג בס"א א"נ רמי:

ונהגו להשים ערבה הרבה בלולב. ומסקי התוס' דפרק ראוהו ב"ד (ראש השנה דף כ"ח ע"ב) בד"ה ומנא תימרא כו' לפי שאין בל תוסיף אא"כ מוסיף מין אחר וכתבו דמיהו תימה דלפי זה אם היה נותן כמה חוטין בציצית וכמה פרשיות בתפילין בבית אחד לא היה עובר משום בל תוסיף ע"כ ובסמוך כתב רבינו דיותר משמונה עובר:

ה"ג בס"א כיון דציצית אחד בכנף ולא שתים. פי' דוקא ב' ציצית אסור אבל להוסיף חוטין בציצית שרי וקשה דבסנהדרין פ' אלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פ"ח:)

רמי ד' כו'. ולקמן בסי' י"ב כתוב באורך:

ובסנהדרין במוסיף על תמניא. ומכאן קשה כמה שכתב לעיל בשם התוספות:

דהיכי משמע גרס בס"א:

ה"ג בס"א גדיל שנים גדילים ד':

ועומד הוא. נ"ל דל"ג ליה:

ולעולם גדילים בעינן דהיינו ד' חוטין כו'. וכתבו התוס' וא"ת ומנלן דבעינן ב' חוטי לבן וב' חוטי דתכלת דילמא אגדילים קפיד קרא אפילו חד מהאי ושלשה מהאי וי"ל כיון דתרי מיני' בעי רחמנא סברא הוא שיהיו שוין ע"כ:

בין שאין בו אלא מין אחד ועושה שנים משום מין זה ושנים משום מין שני כמ"ש בסימן דלקמן בשם ר"ת וכך כתב רבינו בתשובה כתבתיה בד"ח סעיף ח':

מלמד שמעכבין זה את זה דברי רבי וחכמים אומרים אין מעכבין ומפרשינן בגמרא מאי טעמא דרבי דכתיב הכנף מין כנף וכתיב פתיל תכלת ואמר רחמנא וראיתם אותו עד דאיכא תרוייהו בחד ורבנן וראיתם אותו כל חד לחודיה משמע ורבינו מייתי ליה לקמן סימן י"ז:

וגרדומי אזוב כשרים. אע"ג דמתניתין היא בספי"א דמסכת פרה כבר הרגישו בזה התוספות דפרק קמא דסוכה דף י"ג וכתבו דאגב דתכלת נקט אזוב א"נ משום אזוב דמצורע איצטריך:

אם נפסקו שנים מן השמנה כו'. וז"ל נ"י כל שנשתייר שיעור עניבה כשירה ודוקא בשני חוטי לחוד כי לעולם צריך שישתיירו שני חוטים שלמים מכל צד בכל כנף וכנף שיהא בהם י"ב אצבעות (כדלקמן סי' י"ב) ודי בכך אע"פ שבשעת עשיה הוסיף בארכה עכ"ל וכתב ב"י סי' י"ב שכך הם באור דברי ר"ת ג"כ דלא מכשירין אלא כשנשתיירו ב' חוטים שלמים דהיינו ד' ראשים שכל אחד מהראשים ארוך י"ב אצבעות אז מכשירים כשנפסקו הב' חוטים אחרים אם נשתייר בהם כדי עניבה דבני ר' חייא לא מכשרי אלא באיגרדום תכלת ונשתיירו ב' חוטי הלבן שלמים או איפכא אבל אם נפסקו ג' חוטין אע"פ שנשתייר בהם כדי עניבה פסולים כיון דאיגרדום חד מינא וקצת מהמין האחר ומפני כך כשנחתכו ג' ראשים חיישינן שמא כל ראש הוא מחוט אחד ונמצא שאין כאן אלא חוט א' שלם הלכך מספיקא פסול אבל כשלא נחתכו אלא שנים ראשים מכשירים כשנשתייר כדי עניבה שאפילו את"ל שכל ראש הוא מחוט אחד עדיין יש ב' חוטין שלמים שלא נפסק מהם כלום וכתב עוד הב"י דהא דפסלי' בנפסק ג' חוטין מספק היינו במי שאינו מדקדק שיהיו ד' ראשים מצד זה וד' ראשים מצד זה דאילו למדקדק בכך אם כל הג' ראשים הפסוקים הם מצד אחד ודאי מג' חוטים הם ומיהו היכא דקצתם מצד אחד וקצתם מצד השני בהא אפי' למדקדק בכך נמי איכא לספוקי שמא הם משני חוטין או שמא הם מג' חוטין ע"כ וכ' עוד הב"י וא"ת אמאי מצריך בנפסקו שני ראשים שישתייר בהם כדי עניבה הא בלא שיור כדי עניבה הוה לן לאכשורי ממ"נ אם שני ראשים הללו משני חוטין הם הרי נשתיירו הראשים השניים שמהצד האחד שיש בהם כדי עניבה ויותר ואם שני ראשים אלו הם חוט אחד אע"פ שלא נשתייר כדי עניבה כשר דהא לא פסל רבה בר רב אדא אלא בנפסק חוט א' מעיקרו דמשמע שלא נשתייר בו כלום אבל אם נשתייר בו כל שהוא אע"פ שאינו כדי עניבה כשר וי"ל שמה שפי' רבינו לקמן בפי' הי"מ דכל שנשתייר בו פחות מכדי עניבה נפסק מעיקרו קרי ליה לפר"ת נמי מפרש הכי ואע"פ שלא נתפרש בדבריו עכ"ל ועיין לקמן מ"ש בזה וכתב עוד הב"י דמ"ש בנפסקו שנים שנשאר בהם כדי עניבה כשר לאו למימרא שבכל ראש מהם צריך שיהיה כדי עניבה דהא כשיהיה בראש אחד מהם כדי עניבה סגי שאם שני הראשים חוט אחד הוא הרי יש בראשו האחד כדי עניבה ואם הם מב' חוטין אפילו לא היה בשום אחד מהם כדי עניבה כשר שהרי נשתיירו הראשים השניים שיש בהם כדי עניבה ויותר עכ"ל ועיין עוד מה שאכתוב בזה בד"ח סעיף י"א:

ה"ג בס"א חד וקאי אאידך:

אין מועילין זה את זה. גרסי' כן נ"ל וכך העתיק הב"י וז"ל התוס' ולרבנן אפילו בחד מיפסל דהא תרי מצות בינהו ולא תועיל האחת לחבירתה דהוי כאלו אגרדום תכלת ומקצת לבן וכתבו עוד דמיהו נראה דלמאי דבעינן בלבן נמי ד' חוטין א"כ חד מצוה נינהו ואי לא בעינן אלא ב' כ"ש דלא מעכבי וכמאן דליתנהו דמי עכ"ל:

דר"י בן נורי פליג עלה. כדבסי' דלקמן:

ה"ג בס"א מילתא דבני רבי חייא:

בפלוגתא דרבי ורבנן. ולשון התוס' דהוי דלא כהלכתא:

דכיון דנפסק במקום חיבורו בכנף. דהיינו למעלה מהגדיל אע"פ שכל שני ראשי החוטין קיימים הוי כאילו ליתנהו לגמרי שהרי אינם נאחזים בטלית כלל וכן נראה פרש"י לקמן על נפסק החוט מעיקרו וה"ה אם לא נפסק במקום חיבורו בכנף אלא שנפסק בענין שלא נשתייר בשום אחד מב' ראשין בכדי עניבה נמי פסול וכדמסיק דלא נשארו כ"א ג' חוטין וכ"כ הב"י:

והא דקאמר רב כו'. כבר כתבתי לעיל בשם הב"י דאף לפי' ר"ת נמי הכי מפרש ליה ולי פשיטא מילתא דהא בגמרא מסקינן אהא דמותבינן לרב מדתניא שיריו וגרדומיו כל שהוא דברייתא ה"ק דבעינן שיורא לגרדומין כדי לענבן:

וכן רמי תכלתא לפרזומי דאינשי ביתיה. גרס והוא בדף מ"ג וה"מ נמי לאתויי הא דלקמן סי' י"א ובהתכלת כו' שמביא תכלת ממקום אחר כו':

מאי שירים ומאי גרדומים כו'. אהא דאמר רב אם נפסק החוט מעיקרו פסולה מותבינן ליה מדתניא בד"א בתחלתו אבל סופו שיריו וגרדומיו כל שהוא ופרש"י גרדומים אגרדומי ולגמרי נפסק צד העיקר וקשיא למ"ד נפסק החוט מעיקרו פסולה וכתבו התוס' דק' דהא כל שהוא קתני וצ"ל דלצדדין קתני ולא קאי אלא אשיריו ונראה לפרש לאו שיריו דאיפסיק מינייהו כלומר שיש מן החוטים שנפסקו מעיקרא ואשתייר מן השלמים נמי וגרדומי דאגרדומי כולם והשתא לא קאי כל שהו אלא אגרדומין והא דאפסיק מינייהו הוי השתא כמו נפסק החוט מעיקרו דלעיל וכה"ג קרו שיריו בפ"ק דסוכה גבי תחלתו ג' וסופו ב' עכ"ל והיינו דמסיק רבי אלמא דגרדומי אכל ד' חוטי קאי:

כדי לענבם כולהו בהדי הדדי. וכתב הב"י וז"ל ונ"ל דאחוטים המגורדמים קאי כלומר שהחוטים המגורדמים יכולים ליענב יחד לא כמו שראיתי מצריכים שישאר כדי לענוב כל השמונה חוטים יחד ולא מסתבר דלמה לנו שישאר בגרדומים כדי לענוב החוטים השלמים אלא בשנשאר כדי לענוב בו כל החוטים הגרדומים קרי כולהו בהדדי וכן נראה מ"ש המרדכי על בעיא זו וז"ל פי' כולהו בהדי הדדי ר"ל ד' חוטים לפיר"ת דאיגרדום דוקא מין אחד כשר ולפרש"י דאיגרדום כולהו כשר ר"ל לענוב כל השמנה חוטים עכ"ל המרדכי והא דקאמר או דלמא כל חד וחד לחודיה לכאורה משמע דאם נשאר בחוט כדי ליענוב הוא מיניה וביה סגי אבל מל' סמ"ג נראה דהיינו לומר שנשאר בו כדי ליענוב על חוט אחד ולפי שלא נשאר בו כדי ליענב על כולם אלא על חוט אחד בד קרי ליה כל חד וחד לחודיה שכתב וז"ל והוא שישאר מן החוט כדי לעשות עניבה על שאר החוטים או על אחד מן החוטים שבזה מסופק הגמרא והמרדכי נראה שהוא מסופק איזה מפירושים אלו עיקר שכתב וז"ל ולי הדיוט הכותב הנני מסופק אם הא דקאמר בגמרא או דלמא כל חד וחד לחודיה אם ר"ל כל חוטי הציצית כל אחד לחודיה צריך כדי עניבה וכן משמע הלשון או ר"ל אם כדי לענוב חוט אחד לבדו ובסמ"ג משמע חוט אחד לבדו עכ"ל המרדכי: ח

חותם של טיט. וכתבו התוספות מה שמדמה חותם של טיט לציצית שכך עושים לעבדים והציצית מעיד על ישראל שהם עבדי הקב"ה כדאיתא בפרק במה אשה כבלא דעבדא תנן עכ"ל:

ושוין שאם כפלה ותפרה שחייבת. ובגמ' פרכינן תפרה פשיטא לא צריכא דנקטיה בסיכי ופרש"י בסיכי ברוק"ש ל"א תפירה רחבה בשטי"ר וקשיא לי הא דאמר בסוף הקומץ האי מאן דחייעיה לגלימיה ע"כ ט

אמר רבא. כך גי' הרי"ף אבל בגמ' ל"ג ליה:

מתביישים. כדאמר מתחלה מניחים מוגמר תחת חולי מעים כו'. כמ"ש רבינו בפרק ואלו מגלחין סי' קכ"ז.

ואע"ג דאמר הטילו ולא קאמר התירו. אבל בנוסחא שלפנינו גרס התירו וכן העתיק רבינו בפרק אלו מגלחין והתוס' דריש פרק מי שמתו העתיקו הטילו ובפ' האשה דכדה דף ס"א העתיקו התירו:

מ"מ משמע להסירו כו'. ובכמה דברים אנו סומכים על ספרים החיצונים וכו' כמ"ש רבינו שם בפרק אלו מגלחין וכ"כ התוס' בר"פ מי שעתו ובתוס' דהאשה דנדה כתבו דמיהו טעמא של אבא שאול לא נתברר ועיין עוד בדברי רבינו דאלו מגלחין דכתב פ"א על הא דאבא שאול:

כיון שאין בר קיום מצות. וגידול המצווה כו'. תוס' דר"פ שמתו:

וי"מ ההיא שעתא כו'. עיין עוד פ"א בדברי רבינו פרק אלו מגלחין:

ושקלינן וטרינן. ואסיקנא גרס ברי"ף: י

משמיה דר' זירא. וכן הוא בגמ' אבל ברי"ף הגי' משמיה דר' יוחנן:

וכנפיה של עור. פירש"י שנחתכו קרניה כו' ורמ"י ז"ל בסי' י' סעיף ד' כתב בענין אחר שכל מקום הארוג אין שם כנף אלא הוא עגול ותפר בו חתיכת עור ועשה שם כנף:

מ"ט עיקר בגד בעינן. וכתב רמ"י ז"ל דכתיב על כנפי בגדיהם ובגד הוא כל דבר הנארג באריגה ונעשה בגד משא"כ של עור אבל הכנף אין קפידא דכנפי בגדיהם משמע: כנפים של בגדיהם יהיו הכנפים מה שיהיו ע"כ ויפה פירש ומהרי"ק כתב בשורש קמ"א בשם הר"ר מנוח. דטעמא משום דכתיב אשר תכסה בה ואין אדם מתכסה אלא בעיקר הבגד ומש"ה אזלינן בתריה בין לפטור בין לחיוב ע"כ:

אמר רב יהודה טלית שאולה כו'. עיין לעיל סי' ב' ובפרק כל הבשר סי' כ"ו: יא

אמר רבה. וכן הוא ברי"ף אבל בגמרא הגירסא אמר רחבה:

פירש"י ז"ל דחיישינן דלמא פייש כו' ואיכא תעשה ולא מן העשוי. וכיוצא בזה פרש"י נמי אהא דגזירה שמא יקרע סדינו כו' דלקמן סי' י"ז ושם כתבתי מה שהקשו עליו התוס' אדהתם והיא בעצמה קשיא נמי אדהכא ומפרשינן התם כדפי' רב עמרם אדהכא:

ואינם ראוים לציצית. כיון שאינם ממין הטלית כדלקמן סימן י"ז וי"ח:

תנ"ה כו' רמ"א לא יתפור וחכ"א יתפור. וכן הוא בגמרא וברי"ף ותמיהא היכי מייתי ראיה מכ"מ דודאי לכאורה הלכה כחכמים ובנ"י כתב וחכ"א לא יתפור ואתיא דרב יהודה כרבנן דהלכתא כוותייהו ע"כ ומצאתי להב"י סי' ט"ו שהעיר גם בזה וכתב דמצא כתוב בהגהות מיימון החדשות דשפיר מייתי ראיה מר"מ אע"ג דרבנן פליגי עליה משום דהלכה כר"מ בגזירותיו ע"כ:

אפילו אמה על אמה. כלומר ואצ"ל שאם הוא הכנף לבדו דפשיטא דלא יביא דהוה משום תעשה ולא מן העשוי:

ובה תכלת. כלומר ציצית כדכתב רבינו לעיל סי' ז' שקורא לכל הציצית בשם תכלת:

ה"ג בס"א ואין בזה משום ולא מן העשוי:

ובלבד שלא תהא מופסקת שיהו כל חוטיה שלמים. זה הלשון דשיהו כו' לשון רש"י הוא והתוספות כתבו וז"ל ובלבד שלא תהא מופסקת צ"ע מאי פירושו ומאי אשמועי' ע"כ וגם נ"י כתב וז"ל שלא תהא מופסקת אינו יודע אם כך הגירסא ולא ראיתי בו שום פי' ע"כ והייתי תמה דהא לפי פרש"י ורבינו טובא קמ"ל דאע"ג דאי אגרדום ונשתייר כדי עניבה בהני אנפי דלעיל סי' ז' דכשרים היינו דוקא היכא דבאותו טלית היו מתחילה שלמים ואחר כך איגרדמו אבל הכא שמתחלה היו בטלית גרדומין ולא שלמים אינם כשרים ושוב מצאתי שהב"י דחה לפירוש זה דאי תימא הכי למה לא כתבו הרמב"ם והטור ורבינו ירוחם לזה הדין אבל בקיצור כתבו:

רב אמר אין מתירין מבגד לבגד. ואפילו למ"ד חובת גברא סבר רב דאין לבטל מצות הטלית כדאשכחן במזוזה בסוף השואל ומייתי לה רבינו בהלכות מזוזה (סי' י"ז) שנענש אותו שנטל המזוזה ואע"ג דחובת הדר היא ושמואל דאמר מתירין אע"ג דקסבר חובת טלית היא דהא שמואל מחייב לעיל כלי קופסא כיון דאין לו אלא כדי טלית אחת טוב שיתן באותה שהוא חפץ להתעטף ולא דמי למזוזה. עכ"ל התוספות דפרק התכלת ובפרק במה מדליקין דף כ"ב כתבו בתירוצא דאדשמואל דכיון שעשאו לצורך בגד אחר מש"ה מותר וגבי מזוזה לא היה בדעתו להניח בבית אחר וכתבו עוד. שם א"כ מזוזה שאני שעשויה להציל מן המזיקים ע"כ ותירוץ בתרא זה כתבו התוס' דפרק השואל ועיין בהלכות מזוזה בדברי חמודות סעיף נ"ג וא"ת לרב תקשה הא דקתני בברייתא דלעיל ושוין שמביא תכלת ממקום אחר כו' ומצאתי בפי' הנדפס ברי"ף. דתירץ דאיהו מוקי לה בדיעבד ולא נהירא לי דשוין שמביא לכתחלה משמע ולכן נ"ל די"ל דברייתא מדאורייתא קאמר שאין בו משום תעשה ולא מן העשוי והך דרב מדרבנן בעלמא הוא משום ביזוי מצוה: יב

בש"א ד'. וכתבו התוספות וז"ל טעמא דבית שמאי ניחא כדדרשי לעיל גדיל שנים גדילים ד' אבל טעמא דב"ה קשה דדוחק לומר דלית להו אלא גדילים שנים ופתיל תכלת הרי תלתא ושמא הא דדרשינן גדילים ד' היינו בכפילה ואלבן קאי והשתא סברי ב"ש דה"ה תכלת דפתיל לאו דוקא וסברא הוא להשוותם והיינו ד' חוטין בלא כפילה וב"ה סברי דפתיל דוקא והא דביומא דריש מפתיל תרי התם הוא דאשנים דכתיב ברישא מהדר דמיירי בכפול ור"ת פירש דמגדיל נפקא להו לב"ה דעבות מתרגם עובד גדילו ונראה לפי' זה דב"ה דרשי גדילים הרי ששה וכשנכפלו י"ב עכ"ל וכלומר דעבות דמתורגם גדילו היינו בחוטים ג' דב' לאו עבות הוא ומצינו דדריש עץ עבות קלוע כמין קליעה:

חמש באצבעתא. ובהל' מקואות ס"ס ט"ו כתב רבינו שהוא הבינוני ופירשתי שם שר"ל ששיעורו הוא בינוני וממוצע בין הגודל והקטנה ועיין שם בד"ח סעיף ס"א שכתבתי בשם ב"י שהוא האצבע הסמוך לגודל ובגמרא הגי' חמש בתילתא ורש"י פי' בתילתא אצבע ונ"ל דקרי ליה תילתא כלומר שהוא משולש עם אלו השנים הגודל והקטנה וממילא שהוא הבינוני שזה הגדול וזה הוא הקטן:

אמר רב הונא ד' בתוך ד' גרס. והא דפסק ארבע והיינו כב"ש הא איפסק נמי בברייתא בסיפרי כב"ש ומייתי לה רבינו לקמן בסמוך:

שש אצבעות. כדלקמן ר"ס ט"ו נוי תכלת כו':

שהוא לשון גדיל גריס. כן נ"ל וכן העתיק הב"י סי' י"א:

יונתן. וכן הוא ברי"ף אבל בגמרא יוחנן:

ואביק להו מיבק. פרש"י עונבן שחוזר ומכניס שתים הראשים וכו' פירוש לפירושו שכשמכניס הכפל בנקב הטלית נמצא שמצד א' של הנקב יוצא הכפל ומצד השני תלויין שני הראשין ולוקח אותן הראשין ומכניסן בתוך הכפל ונמצאות אלו שני הראשין תלויין בעניבה בכנפות הטלית. ומשום כך כתבו התוס' וז"ל נ"ל שלא היה מעביר דרך נקב האביק אלא ז' חוטין לכל היותר והשמיני מניח וקושר בו דאל"כ היה יכול להעביר הציצית מן הטלית דרך האביק אחר עשייתו ולא משכחת כלאים בציצית עכ"ל:

קסבר בעינן תמניא בגלימא. פי' התוס' וז"ל דריש גדילים ארבעה וכן מתכלת שבשעת נתינתו בטלית יהו שמנה ורב ירמיה מדפתי

סובר כן וא"כ ה"ל שיתסר דלית ליה אביק עכ"ל כלומר וכיון דלית ליה אביק א"כ משני צידי הנקב שבטלית תלויים שני ראשים בכל צד שלאחר שהכניס הכפל חותכו לשנים ונמצא גם שם תלוים שני ראשים וה"ל בין הכל שיתסר:

כי היכי דלהוי גדיל גדילין במקום פתיל. כן הוא ברי"ף ונראה לי דהכי פירושו דבמקום שפותליהו ועונבו בטלית שם יהיו גדילים ארבעה וכן מתכלת כמ"ש לעיל בשם התוספות ובפרק קמא דסוכה דף י"א גבי הטיל לב' קרנות בבת אחת ואח"כ פסק ראשי חוטין שלהם ומפרשינן לה בגמרא דפוסק ואחר כך קושר וצריכא למימרא דכשרים דמהו דתימא בעינן כנף בשעת פתיל וליכא קמ"ל ופרש"י בעינן כנף בשעת פתיל בשעה שפותלו ותולה בו הפתילים בעינן כנף אחד ולא שנים ע"כ ועיין לקמן בסמוך:

מכניס ארבע חוטין וכופל לשמונה. כבר נתבאר בדברי רבינו בסי' ו' מאי טעמא עבדינן השתא ד' אע"ג דאין לנו תכלת וכתבו התוס' בר"פ התכלת בסוף דיבור הראשון וא"ת מנלן שצריך לכופלו ואי הוה עפרשי' עשה גדיל ופותליהו מתוכו היינו שצריך לפותלו כעין פתילה שהיא כפולה ניחא אבל בקונטרס לא פי' כן ע"כ ורמ"י ז"ל כתב בסי' י"א סעיף ד' שאם לא יכפלם היאך יתלו בבגד אבל אסמכוהו ג"כ אקרא כו' דפתיל משמע שצריך לכופלו כו' ול"נ שטעמו אינו טעם דאי משום שיוכל לתלותם הרי יכול שיכפול שנים ויהיו ארבעה ויתקיים גדילים ד':

אמר רבה בר בר חנה אמר רב יאשיה גרס. והוא בפרק התכלת (מנחות דף ל"ט ע"א) ול"ג אמר שמואל לא בגמ' ולא ברי"ף ומיהו גם נימוקי יוסף העתיק אמר שמואל: יג

אמר רב הונא. כך גי' הרי"ף אבל בגמ' גרס אמר רב יהודה:

בני ישראל ולא העובדי כוכבים משמע דלא בעינן כוונה ועשייה לשמה מדאיצטריך למעוטי עובד כוכבים ותקשה לדברי רבינו בר"ס דלקמן דפי' דבעינן תלייה לשמה ושם אפרש בס"ד:

אבל אשה כשרה כו'. עיין בדברי רבינו בפרק השולח סי' מ"ו:

ולא אמרי' כל שאין בלבישה אין בעשיה. דהא לא כתיב בגופה לבישה אלא בכלאים ומלתא אחריתא היא כ"כ התוס':

ישנו בעשיה. נ"ל שצ"ל בכתיבה וכן הוא לעיל סי' ג':

גרדין חוטים היוצאים בשפת הבגד. ואלו קוצים יוצאים מהיריעה והם עבים כדרך יריעה וא"כ ביריעה בעצמה יוצאים ולא בשפתה:

פסולה משום דבעינן תלייה לשמה. ותימה דבסי' לעיל דדריש רב ועשו להם ציצית בני ישראל ולא העובדי כוכבים למאי צריך ליה קרא למעוטי עובד כוכבים הא אפי' ישראל שעשה שלא לשם ציצית פסול דבעינן עשיה לשמה כדכתב רבינו הכא ועובדי כוכבים ודאי דלאו בני כוונה ועשיה לשמה הן ולא ה"ל לקרא למעוטינהו כלל ואיכא למימר דרב פליג אדשמואל דהכא ורבינו דכתב ליה נמי להא דרב לא כתבו אלא כדי למידק מינה דהא אשה כשרה ועיין בדברי חמודות:

בעינן טויה לשמה. דאמר קרא גדילים תעשה לך לך לשם חובך גמרא פ"ק דסוכה דף ט':

והלכתא כשמואל. וכ"כ הרי"ף וכתב נ"ל דהא דאמר אביי כל מילי דמר עביד כרב בר מתלת דעבד כשמואל (וקא חשיב להו לעיל סי' י"א) הא אמרינן כחומרי דרב עביד אבל כקולי דרב לא עביד אלא היכא דמסתברא טעמיה ע"כ ובמרדכי הקשה על זה מהא דפרק המפלת (נדה דף כ"ד) דאמר דקי"ל הלכתא כוותיה באיסורי בין לקולא בין לחומרא ותירץ דאמרי' עלה בגמרא דהכא כתנאי עור בהמה טהורה אע"פ שלא עבדן לשמן רשב"ג אומר פסולה עד שיעבדה לשמה ובענין עיבוד לשמה קי"ל כרשב"ג כמ"ש בהלכות ס"ת סי' ג' וגם שם כתב דאביי ורבא פליגי בהזמנה אי מלתא היא אי לא מפרש ר"ת דרבא דקי"ל כוותיה לגבי אביי וסבר דלאו מלתא היא אתיא כרשב"ג דמשום דהזמנה לאו מלתא מש"ה צריך עיבוד לשמה דלא סגי לן בהזמנה והשתא רבא דבתראה הוא דקם ליה בשיטתיה דשמואל הלכך סתרינן לההוא כללא דהלכה כרב באיסורי עכ"ד המרדכי וקצת קשה לי דכי היכי דבפרק יש בכור (בכורות דף מ"ט) בתרתי פלוגתות דרב ושמואל דהתם אמרינן אכל חדא דאע"ג דקי"ל כל היכא דפליגי רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני הכא הלכתא כוותיה דשמואל וא"כ אמאי לא אמרי לה נמי הכי הכא בגמ' ואולי דמכיון דקאמרינן בגמרא כתנאי כו' ושמואל כרשב"ג תו לא צריכא למימרא דהלכתא כשמואל דסמך ליה אדקי"ל בעלמא דבעינן עיבוד לשמה בפרק הניזקין והיינו כרשב"ג ומן התימה על הרב הב"י שלא הרגיש בהא לפרש אמאי סתרינן לכללין דהלכה כרב באיסורי ולא כתב על זה כלום לא בב"י סי' י"א ולא בכ"מ בפ"א מהלכות ציצית:

ראב"י פוסל בשתיהן. וטעמא אכתוב לקמן אדר"י ורב פפא דבסמוך:

ה"ג בס"א פרש"י חוט העב והחזק שאורגין בבגד תחלה:

וצריך שירחיק מלא קשר גודל וכו'. וז"ל הסמ"ג המטיל ציצית בבגד לא יניחנו למעלה מג' אצבעות מפני שאינו נקרא כנף ולא יניחנו למטה ממלא קשר גודל משום שנאמר על הכנף ואם היה בקרן ממש א"כ היה תחת הכנף וגם לא יניחנו ממש בשפת הבגד שגודלין כדי שיהיה חזק ונקרא בלע"ז ליישיד"א שהרי על כנפי בגדיהם כתיב וזה אינו נחשב מן הבגד ע"כ נראה מדבריו שסוף הבגד ממש פחות מכדי קשר גודל קרוי קרן ומכדי קשר גודל עד כדי שלש אצבעות נקרא כנף ולמעלה מג' אצבעות קרוי בגד וכן נראה מפרש"י ולפי זה מ"ש ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם וכן ונתנו על ציצית הכנף אינו ר"ל שיתנו הציצית למעלה מהכנף אלא שיתנו אותו בכנף עצמו כ"כ הב"י ובמה שהציצית נתונים בתוך הנקב שבכנף ותלוים משני צדדי הנקב בזה נתקיים על הכנף ובשם הרב חביב כתב הב"י שכתב בביאוריו וז"ל טעם שיעור כמלא גודל שמעתי כי יש באורך קשר גודל יותר מב' אצבעות ואינו עולה לג' אצבעות והרי אנו צריכים שלא יהא בקרן ממש כדי שיהא על הכנף ולא תחת הכנף וגם צריך שלא יכנס בבגד ג' אצבעות שלמים כי הוא שיעור חשוב להקרא בגד לענין טומאה וא"כ היה על הבגד ולא על הכנף ואין מקום לקיים על הכנף ולא תחת הכנף ולא בבגד רק שיהא הציצית תוך האצבע השלישי קודם השלמתן ובזה יש לו ממש להקרא על הכנף כיון שהוא יותר מב' אצבעות ונקרא

ולא בגד כל עוד שלא הניחו למעלה מג' אצבעות שלימות שיש בהם שיעור בגד ע"כ: טו

אפילו לא כרך בה אלא חוליא אחת כשרה. ומיהו כשעשה קשר אחר החוליא כדינו דחוליא בלא קשר אינו מתקיים ואין כאן גדיל וקשר העליון דאורייתא אינו סמוך לכנף אלא אותו שהוא בסוף הגדיל כשמפריד בין הגדיל והענף ונקרא עליון משום שכשנוטלו ומגביהו בידו עומד עליון. כך פרש"י ז"ל והתוספות וכ"כ נ"י ולישנא דקשר עליון בגמ' בשמעתין בריש הדף:

מעלין בקדושה. פרש"י דכיון דאקדמיה קרא למין כנף ש"מ חשוב היא ולא משום שהלבן חשוב מן התכלת שהתכלת דומה לכסא הכבוד כ"כ נ"י:

ומה"ט נמי א"צ לקשור על כל חוליא וחוליא גרסי' כדלעיל סי' ז' מדאורייתא א"צ אלא קשר אחד דקשר א' מיהת מדאורייתא מדאיצטריך למישרי כלאים בציצית דהתוכף תכיפה אחת אינו חיבור כדאיתא בגמרא בשמעתין בריש הדף ועיין לעיל בסמוך:

ואם נפרש שצריך לקשור על כל חוליא דקאמר גרסי' בס"א:

דקאמר דף ל"ח ולעיל סי' ז' מייתי לה:

דתחלה קושרים סמוך לכנף וכורך חוליא לבן וכו'. והב"י כתב בשם העיטור מפני שבזמן התכלת היו עושין ז' חוליות ג' כריכות לכל חוליא והחוליא הראשונה היתה בלבן וכן האחרונה ועל כל חוליא היו קושרים וא"כ יעלו כל קשירות אצל חוליית הלבן ה' כי בו' חוליות יש ת' קשרים א' בתחלה ואחד בסוף וששה באמצע וכיון שהחוליות הלבן היו ד' א"כ היו קשריהם ה' ע"כ:

דהא דאמר דף מג. ורבינו מייתי לה לקמן סי' כ':

והיה ר"ת ז"ל נוהג לעשות שני קשרים וכו'. ופי' הב"י כלומר שהיה קושר אצל הכנף קשר א' וכורך מעט וחוזר וקושר קשר שני וכורך כריכות הרבה ובסופן קושר ג' קשרים ובין קשר לקשר כריכה מועטת עכ"ל:

כי האחד לא יתקיים ולא חשיב קשר. ומדאורייתא קשר בעינן דאל"כ לא הוו ליה לקרא להסמך גדילים לשעטנז למשרי כלאים בציצית ואלא מיהת אע"ג דבקשר אחד סגי מדאורייתא וכמ"ש לעיל מ"מ עבדינן כל הקשרים בענין אחד:

ומן החוט של כרך היה עושה כל הקשרים. שהיה תוחבו באמצעית של הז' חוטין ומהדקן יחד ועושה הקשרים כך מפורש במרדכי וכתב עוד במרדכי וז"ל וכי תימא אכתי יכול להוריד הקשר למטה ולמתוח חוט של גדיל מ"מ כיון שמהדקו יפה קשר טוב הוא עכ"ל:

והאידנא נהוג כו'. ונ"ל דמשום דלמנהג ר"ת שהאויר שבין הקשרים אינו שוה אינו נויי הציצית וגם הגדיל שבין קשר שני לשלישי אינו עשוי להתקיים כל כך לפי שהוא מרובע קאמר רבי' דמנהג זה עדיף ממנהג ר"ת מפני שבמנהג זה הוי נוי הציצית ועשו להתקיים כ"כ הב"י ועיין בד"ח:

כל א' רוחב גודל עם הקשר גרסינן בס"א ונמצא עכשיו שהגדיל בכללו ד' גודלים שהן טפת א' וישאר שני טפחים לענף כדלעיל נוי ציצית שליש גדיל וכו':

וחולקין ח' חוטין כו'. נראה דזה לא קאי אדסמוך ליה כדמשמע דהיינו שאחר שעשה כל הגדיל מחלק ח' חוטין כו' אלא אתחלת עשיית הגדיל קאי דאחר שתחבן בכנף חולקים כו' וכן מבואר בדברי הטור שכתב ויחתוך ראשי החוטין ויתחבם בכנף ויכפלם ואז יהיה ארכם י"ב אצבעות שהוא שיעור אורך הציצית ויקח ד' חוטים מצד א' וד' חוטים מצד א' ויקשור ב' פעמים זה ע"ג זה ואח"כ יכרוך חוט הארוך סביב הז' ע"כ:

או גדיל או פתיל. וכתבו התוספות דקשה דפתיל מציצית נפקא דדרשינן (לעיל סימן י"ב) אין ציצית אלא ענף ויש לומר דאיצטריך לאשמועינן דלאחר עשייתן צריך לכרוך ובספרי דריש ועשו להם ציצית שומע אני יעשה כולה גדילים ת"ל ציצית הא כיצד שתהא גדיל יוצא מן הכנף וציצית מן הגדילים והא ברייתא קשיא לרבה בר בר חנה וקשיא נמי

דדריש ליה הכא מפתיל והתם דריש ליה מציצית עכ"ל:

וההוא למנינא הוא דאתא. וכתבו התוספות תימה מאי דוחקיה דרב למימר גדילים למניינא (טעמא) נימא דקרא בא לומר תרווייהו בעי גדיל ופתיל ויש לדחוק ולפרש דטעם דרבה בר בר חנה משום דדריש גדילים כמו מיעוט אתר מיעוט משום דכתב בלשון רבים ואע"ג דליכא גדיל כלל וכי תימא א"כ פתיל דכתב רחמנא למה לי אצטריך דאי לא פתיל הוה פסלינן פתיל וגדיל בהדי הדדי קמ"ל פתיל ורב סבר למנינא ולא למעט גדילים ותימה דבר בר בר חנה מנינא מנא ליה עכ"ל ועיין בד"ח:

פי' הנח פתיל ענף למטה. כך פרש"י בלישנא אחרינא וכתבו התוספות תימה דהא נפקא לן מציצית לקמן ובמתניתין פירשתי ענין אחר שכפלו כעין פתילה והיינו עייף להו מעיף (דלעיל סי' י"ב) עכ"ל התוס' ומ"ש דהא נפקא לן מציצית נתכוונו לדרשא דציצית אין ציצית אלא ענף דלעיל סי' י"ב ואי משום הא אין כאן תימה דהכא דורש שיהא הפתיל יוצא מתוך הגדיל ולאפוקי שיעשוהו בהפך שיהיה הפתיל סמוך לכנף ואח"כ יעשה הגדיל ואף מהבריי' דספרי שכתבו התוס' לעיל כמו שהעתקתי לשונם דתניא בה שיצא הציצית מן הגדיל מ"מ לא פי' הבריי' מנ"ל הא דלמא איפכא דהא לא שמעינן אלא גדילים וציצית אבל עדיין לא שמענו כסדרן איך שיהיו להכי איצטריך להא דפתלהו מתוכו וא"ת והיכי שמעינן ליה מקרא שיהיו כסדר הזה דוקא וכתב רמ"י דהכי דריש ונתנו על ציצית הכנף פתיל שעל הציצית הסמוך לכנף יעשה הפתיל נמצא שסמוך לכנף לא יהיה הפתיל אלא הגדיל ע"כ ואין מן התימה דעכשיו קורא לגדיל בשם ציצית ולעיל דרשינן אין ציצית אלא ענף דהיינו פתיל וכן בההיא דספרי נמי משמע ציצית שהוא פתיל דל"ק מידי דבערך גדילים נקרא הפתיל ציצית ובערך הפתיל נקרא הגדיל ציצית לפי שהציצית הוא שם לכלל החוטין בין מה שהוא גדיל ובין מה שהוא פתיל ולכך נוכל לפרשו בין על הפתיל בין על הגדיל בכל מקום ומקום כפי שהוא סמוך בענינו: טז

האי תכלתא היכי צבעיתו לה וכו'. וגם הרי"ף כתב לכל זה ולא ידעתי למה דהא לא נ"מ האידנא כלום:

בביעתא. פי' קליפת ביצה והיינו דפרש"י לקמן בסמוך בד"ה אודרא כו' בתוך אותה קליפה כו' ולעיל דף מ' ע"א פי' כן רש"י בהדיא והרמב"ם בפ"ב מהלכות ציצית כתב לוקח הצבע מן היורה בכלי קטן:

ושדינן ההיא ביעתא. רש"י פי' בסמוך וש"מ מדשדינן ביעתא לכדא ובפרש"י שנדפס ברי"ף כתוב לנורא ולא משמע כן ולכן הגהתי שצ"ל לכדא

ברש"י שבגמ' הגי' לברא וכצ"ל וברמב"ם כתב ושופך הצבע שבכלי הו':

מ"ט טעימה פסולה. ואפילו לשם ציצית מ"מ לשם נסיון

עבידא והוי כמנחה שקמצה לשמה ושלא לשמה והשתא הנך תלת תרי נינהו כ"כ התוס':

משום דבעינן צביעה לשמה. וטעמא מפרש בגמ' כתנאי טעמה פסלה משום שנאמר כליל תכלת דברי רבי חנינא בן גמליאל רבי יוחנן בן דהבאי אומר אפילו מראה שני שבה כשר משום שנאמר ושני תולעת. ופירש רש"י משום שנאמר כליל תכלת. כל תכלת בעינן כליל שיהא כל עיקר מראה החלזון בצמר שלא יהא דבר אחר צבוע בה מתחלתה. אפילו מראה שני שבה. שכבר נצבע בה צמר אחר וזה השני כשר. ושני תולעת. משמע שני דאפי' מראה שני של זהורית קרוי תולעת וה"ה לתכלת דכתיב נמי בההוא קרא עכ"ל והקשו התוספות דמשמע דאם צבע בה שני פעמים זה אחר זה פסול אפילו לשמו ולעיל משמע דלא פסלינן אלא טעימה משום דהויא שלא לשמה ומשמע דלא מייתי תנאי אלא מטעמה פסלה אבל לכ"ע הטעימה כדלעיל

לא אתיא כחד תנא דהכא מלתא דקונטרס. לכך צ"ל דאפי' מאה פעמים לשמו משמע דכשר דהא כליל תכלת קרינא ביה אבל כשטעם הרי יש צבע שאינו ראוי לתכלת ולכך קרוי מראה שני ע"כ. כלומר שע"י הטעימה מוכת שיש צבע שאינו ראוי דאל"כ למה טעמיה ואע"פ שנמצא יפה מ"מ קרא מיעטיה מכיון דטעמיה ובדקיה לדעת אם הוא יפה וכתבו עוד התוספות ואע"ג דהאי קרא בבגדי כהונה כתיב ילפינן תכלת מבגדי כהונה:

ספרים ומזוזות יש להן בדיקה כו'. עי' מ"ש בזה בהלכות תפילין סימן ל"א:

משמיה דרבא קמיה דרב עוירא. וכך הוא ברי"ף אבל בגמרא הגירסא קמיה דרבא משמיה דרב עוירא:

מאי אין לה בדיקה משום טעימה. וכתבו התוס' ובדיקה דרב יצחק ורב

אהני בלוקח מן המומחה שיודע דטעימה פסולה אבל ידע מקלא אילן

דאיהו גופה לא ידע עכ"ל וכוונתם שהוא מומחה בזה שיודע שהטעימה פסולה ולפיכך צבעה לשמה וגם יודע שקלא אילן הוא אסור אלא שאין מכיר לקלא אילן עצמו ובזה לא איכפת לן שיש לו בדיקה להכירו אחר שנצבע אם הוא קלא אילן או תכלת:

פי' כחומרי הברייתא דקתני טעימה פסולה. לאפוקי מדרבי יותנן בן דהבאי וכמו שהעתקתי להברייתא לעיל:

ורקיע דומה לספיר. רש"י ל"ג כן אלא רקיע דומה לכסא הכבוד כו'. אבל התוס' כתבו וז"ל רקיע דומה לספיר דהכי כתב קרא וה"נ גרסינן פ' כסוי הדם ולא כספרים דגרסינן רקיע דומה לכסא הכבוד עכ"ל ופ' כסוי הדם גרס רש"י עצמו רקיע דומה לספיר:

מצויינת. וכן הוא בגמרא אבל ברי"ף הגירסא מצוייצת וכן נ"ל להגיה דהכי איתא בגמרא בפרק הקומץ (מנחות דף ל"ז:) כדלעיל סימן ד' וכן העתיק הרמב"ם בפ"ב והטור סי' כ':

אא"כ התיר ציציותיה. שאע"פ שנקבי קביעות הציציות קיימין עדיין אין בזה בית מיחוש שמפני כן יחשבו שהוא יהודי הואיל ואין בו ציצית כ"כ הב"י אלא שסמך דבריו על דברי רבינו ירוחם ואשתמטתיה דבברייתא עצמה שנוי כך:

משום זונה. פרש"י ישראלית וסבורה שהוא ישראל כו'. א"נ זונה עובדת כוכבים וכו' ואמרה כי ישראל נתנו לה וכתב נ"י שזה הפירוש יותר שנכון שזונה ישראל מופקרת לכל לא שכיח וב"ד אין מניחין ישראל בכך משום לא תהיה קדשה בבנות ישראל ולא יהיה

שהיא אזהרה לב"ד ע"כ:

ויהרגנו. וכתב נ"י דא"נ שיאכילנו איסור כסבור שהוא ישראל אלא דנקט החמור שהוא סכנת נפשות ע"כ:

ותכלת עמרא הוא. כדאיתא בגמרא בפ"ק דיבמות דף ד' ולעיל סימן ז' כתבתי פרש"י בזה:

והא דשרא כו'. לקמן בסמוך מייתי לה וכן הך דמלאכא:

אעיקר מצות ציצית קפיד דהיינו תכלת. ובגמרא הגירסא ציצית של תכלת מה תהא עלה:

דהא מיבעיא לן כו'. לא דק שאינה אבעיא בשום מקום אבל פלוגתא היא בגמרא בדף מ"א ובדף מ"ב ולעיל סי' ט' כתבה רבינו ולשון התוספות דפלוגתא דאמוראי הוא כו':

והך חדא מיניהו. ואע"ג דבברייתא איתא כגמרא דהלכה כב"ה וכתבה ג"כ הרי"ף הא קי"ל דאין למדין הלכה מפי הגמ' כדאיתא בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף ק"ל:)

וילפינן לה מכלאים בציצית. ש"מ דרשינן סמוכים לכ"ע אף לב"ש דדוחק לומר דבכולי דוכתי דאמרינן דאתי עשה כו' דאתיא דלא כב"ש:

בפרק התכלת. בשמעתין ובסמוך מייתי לה:

דר"א בר צדוק דאמר גרס. ובסמוך מייתי לה:

א"כ דהלכה כב"ה. הוא הדבר שכתבתי לעיל דברייתא תניא והלכה כב"ה ועלה קאי א"כ כו':

גזירה שמא יקרע סדינו בתוך ג' ויתפרנו. פרש"י ויתפרנו בחוטי פשתן ויניח סוף החוטין התלוין שם כו' ואפי' לרבנן דאמרי' (לעיל סי' ז' וסתם מתני' דריש הפרק) היינו כשיש ד' חוטים אבל הכא דליכא אלא ב' לא ומיהו ה"ל למנקט משום דבעינן טוייה או תלייה לשמה אבל תעשה ולא מן העשוי ליכא לפי מה שפירש הקונטרס גבי עשאה מן הקוצים ומן הגרדים וכו' (לעיל סי' י"ד וגם רבינו פירש שם כפירושו של רש"י) וכו' לכך צריך לפרש תוך שלש היינו שנקרע הכנף שהציצית תלוי בה ולא נשתייר ג' והוי כאילו נפסק לגמרי אבל אם נשתייר בו ג' לד"ה חיבור מעליא הוי והא דלא גזרינן שמא יקרע כולו דבהא לא טעו כ"כ התוספות והיינו נמי אותו הפי' שכתב רבינו בשם רב עמרם לעיל סי' י"א אטלית שנקרעה תוך שלש וכו':

נראה לי דגרס רבה אמר גזירה נמי משום כסות לילה והרי הרי"ף כתבה ג"כ. ואין להקשות למה לא כתבו לשינויא דגזירה משום קלא אילן דההוא שינויא לא קיימא דאיפרוך בגמ' דהא יכול למיקם עלה דמלתא בבדיקה כדאיתא בסי' דלעיל:

ופליגא דרב נחמן. וכתבו התוספות דה"מ למימר דמדרבנן הוי (וכדאיתא בסי' דלקמן) אלא משום שהאמוראים יש להם לבאר דבריהם יותר א"נ לא מסתבר ליה לאפלוגי אדרשא דמינא ולקמן אשכח תנא דבי רבי ישמעאל דס"ל כוותיה:

דאמרינן סד"א כדרבא כו'. בפ"ק דיבמות דף ד':

סד"א כדרבא דרבא רמי כו'. דאי לא כתב רחמנא צמר ופשתים כו' אבל כלאים לא וכתבו התוספות וז"ל לאו דוקא דרבא איירי בתר דכתיב צמר ופשתים והשתא איירי אי לא כתיב צמר ופשתים אלא (כלומר) כדיוקא דרבא וה"ק קרא ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם דלבגדים שהם צמר ופשתים עביד ציצית אבל תכלת דבתר הכי לא קאי אבגדים אלא אהכנף מין כנף ע"כ:

ה"ג בס"א דכיתנא בסדינא ומינייהו:

ומינייהו מאן דמחייב להו מלקות. וצ"ל דלא דרשי סמוכים וכדפירש רש"י אליביה דב"ש:

דהכי אמרינן בגמרא סד"א כי דוקיא דרבא כו'. כלומר דמסקנא דגמ' לפרש סד"א דוקיא דרבא כו' משום דאהא דאמרינן מעיקרא סד"א כדרבא כו' פרכינן דהא תנא דבי רבי ישמעאל לית ליה דרשא דרבא דדריש הכנף מן כנף וכו' ומשנינן איצטריך סד"א כי דוקיא דרבא כו':

ותמיה אני וכו'. מכאן ואילך הוא דברי רבינו ז"ל:

והא דאמר. בגמרא אדאמר רב נחמן שיראים פטורים מן הציצית מותבינן מדתניא השיראים וכו'. חייבים בציצית ומוקי לה מדרבנן והדר מותבינן מסיפא דוכולן צמר ופשתים פוטרים בהן וא"א מדרבנן היכי משתרי בהו כלאים ומשני אימא צמר או פשתים:

דר"י. בן נורי היינו רבנן. כדאיתא לעיל סי' ת':

ודבר פשוט הוא כו'. כלומר ובודאי דלא טעו הני רבוותא בזה אלא אפשר שירדו וכו':

ה"ג בס"א לדעת ר"ת ופירושו ואסרו מדרבנן:

דב"ש דרשי סמוכים. דאין נראה שהרי"ף סובר דהלכה כב"ה כדדייק לעיל דכב"ש קי"ל מדר"א בר צדוק ומדרבי כו' וכן כתב נמי לעיל דרב עמרם פסק בהא כב"ש:

אבל במינו מיחייב. כלומר אבל מיהת בהא לא קיימא לן להרי"ף כר"ת דהרי"ף מחייב במינו:

ודייק דסדין בציצית כו'. לקמן מייתי ליה רבינו ללישניה דהרי"ף בזה:

ה"ג בס"א היינו תכלת. פירוש צמר אבל בפשתן מחייב מדקאמר:

אלא דקשיא ליה גרס. וכלומר דלהרי"ף דאמר דמחייב במינו א"כ תקשה לדידיה לישנא דפוטרים דכיון וכו':

ומשום לישנא דפוטרים פר"ת במינו. כלומר ותקשה להרי"ף:

ואפשר דכשאמר. כלומר דאי משום הא לא אריא דאפשר לתרץ להך לישנא דפוטרים דלא תקשה להרי"ף שיכולין אנו לומר דכשאמר וכו':

הקדימו כו'. מפני ענוותנותן בפרק קמא דעירובין דף י"ג:

ה"ג בס"א דב"ה אמרו מחייבין:

והאידנא כו'. כלומר אפילו כי לא נחוש לומר שגזירה רחוקה היא מכל מקום האידנא וכו':

ענשיתו. לקנות טלית המחוייב אם אין לו אבל עשה גמור אפילו ב"ד שלמטה היו מכין אותו עד שתצא נפשו תוס':

אלא אתכלת קאי. וכבר כתבתי לעיל דהגירסא בגמרא היא ציצית של תכלת מה תהא עליה:

חיובא דרבנן הוא. כדאיתא בסימן דלקמן: יח

והא דדייק רבא גרס. והוא ברי"ף לעיל מהא דוחזינן נמי כו' דכתב רבינו בשמו בסוף הסימן דלעיל:

אף כל צמר ופשתים. וכתבו התוספות תימה מנא ליה דפליג דלמא שאני הכא דאיכא יתורא דהכנף מין כנף דה"נ דריש בפרק במה מדליקין מאו בגד שאר בגדים לתנא דבי ר' ישמעאל ויש לומר דלא דמי דהתם לא מפקינן בגד דקרא ממשמעותיה דלעולם בגד דקרא צמר ופשתים הוא אלא דמרבינן אף שאר מינים אבל הכא אי דרש' (מיניה) בשאר מינים א"כ בגדים דכתיב ברישא הוי נמי שאר מינים וא"כ מפקת בגד ממשמעותיה א"נ י"ל דרבא לא דריש מייתורא מידי אלא משום דסבר בגדיהם כל בגדיהם משמע ועלה כתיב הכנף מין כנף שמדבר מן הציצית ולפי' זה על כרחך תנא דבי ר' ישמעאל לית ליה דרבא עכ"ל:

וצמר גמלים כו'. לפי שצמר שבכתוב הוא צמר רחלים ואילים שאין לצמר זה שם לווי שקרוי צמר סתם במסכת נדה הלכות כלאי בגדים בסימן ד' כתב רבינו לזה בשם ירושלמי:

וצמר גפנים ליתא בגמרא ולא ברי"ף. ואולי לפי שאינו דומה לשל גמלים וארנבים שגדל על בעלי חיים ודומה לשל רחלים ואילים ומש"ה לא צריכא ליה לתנא למתני צמר גפנים ולפי גירסא זו הא דכתב הרי"ף לעיל דצמר גפנים חיובא דרבנן מדנפשיה כתב כן שכך הוא האמת ולא מדתני ליה בברייתא והרמב"ם בפ"ג מהל' ציצית שכתב נמי לשל צמר גפן אפשר דגרס ליה בהדיא בברייתא וא"נ לא גריס ליה ואפ"ה לא נמנע מלכתבו הואיל ונפק מפומיה דהרי"ף לעיל:

והא דאמר רחבה כו'. בסימן דלעיל כתבו רבינו:

ואוקימנא להא דתניא כו'. ובסימן דלעיל כתבתי בשם התוספות אמאי לא מוקי ליה הכא נמי לדרחבה:

אמר אביי האי תנא דבי ר"י מפקא כו'. ומיהו אי משום הא לא איריא דבפרק במה מדליקין (שבת דף כ"ז) איתא נמי להא מלתא דאביי ודחה לה רבא התם: יט

ה"ג בס"א מתקן להו הוו תעשה ולא מן העשוי דפסולין:

ואע"ג דהנך לאו לצורך עבדינהו בשעת עשיה. כלומר ומאי שנא מהטיל לבעלת ג' דבסמוך דלא דמי כדמסיק כיון דקאי בבל תוסיף כו' דבגמרא מותיב מהא דהטיל למוטלת אהא דהטיל לבעלת שלש ודתי לה רבא בהך דהטיל למוטלת שאני כיון דקאי בבל תוסיף וכו' ועיין עוד בזה לקמן:

ואע"ג דכי עביד שלשה בתראי אכתי לא נטל קמאי. גרסינן בס"א ומסיק הב"י סימן י' דאין חילוק בין לשון אחר זה ללשון הראשון לענין הדין אלא בפירוש השמועה דללשון אחד כל ארבע ציציות כי עבדינהו בעוד הראשונים קיימים לא לצורך נינהו ואפילו הכי כי פסקינהו לקמאי כשרים משום דכיון דקאי בבל תוסיף לא הוי מעשה ופסיקת קמאי זו היא עשייתן ובלשון אחרון אפילו לא היה עושה בעוד הראשונים קיימים אלא ג' ציציות והד' לא היה עושהו עד שחתך ד' הראשונים הוה פסלינן אי לאו טעמא דכיון דקאי בבל תוסיף לא הוי מעשה עכ"ל וכלומר דאף ללשון ראשון כיון דסבירא לן כל היכא דקאי בבל תוסיף לא הוי מעשה לית לן בה אי עביד לכולהו ד' קודם שחתך הראשונות או לא עביד אלא ג' והא דבלשון הראשון לא פירש כן דעביד ג' כו' משום דלא משמע ליה לפרש כן כיון דסתמא קתני הטיל למוטלת כו' ולשון אחרון סובר דיש לנו לפרש מה שיש בו רבותא יותר ועוד דדמי השתא טפי להטיל לבעלת שלש דעלה מותיב מהך ומה שהכרית להב"י לפרש כך דאין חילוק בין לשון ראשון ללשון אחרון הוא מדהטור ורבינו ירוחם סתמו ולא חילקו בין עשה הרביעי לשם מצות ציצית או לא ואני אומר דאף מדברי רבינו יש קצת הוכחה מדלא אסיק למלתא בלשון ראשון ולא כתב טעמא דכיון דקאי בבל תוסיף כו' עד אחר שכתבו ללשון אחרון נראה מזה משום דהני תרי לישני ליכא בינייהו ולא מידי לענין דינא:

כדמפרש טעמא כיון דקאי בבל תוסיף לא הוי מעשה ובגמ' מתקיף לה רב פפא ממאי דגברא לאוסופי קא מכוין דלמא לבטולי קא מכוין ובל תוסיף ליכא מעשה איכא ופירש"י עיקר מעשה איכא והדר קושיא לדוכתא ע"כ כלומר מאי דמותיב מהטיל למוטלת אהטיל לבעלת שלש כו' ומעתה תימה על רבינו דלא חש לאתקפתא דרב פפא והשמיטה וכבר תמה הב"י בזה היאך פסק כרבא והא אתקיף ליה רב פפא ולא אהדר ליה מידי וכתב דשמא י"ל דסבירא ליה להרא"ש דטעמיה דרבא משום דכיון דאי הוה מכוין לאוסופי לא תשיב מעשה ומשום הכי הוי קציצת ציציות הראשונות מעשה כי לא מכוין לאוסופי אלא לבטולי נמי לא תשיב מעשה וזה דוחק ויותר נ"ל דסבירא ליה להרא"ש דמכוין לאוסופי כ"ע לא פליגי דלא הוי מעשה וכשרה באחרונות ובמכוין לבטולי כ"ע ל"פ דהוי מעשה וה"ל מן העשוי כ"פ במטיל סתם דרבא סבר לאוסופי קא מכוין ורב פפא סבר לבטולי מכוין והא דאתקיף ליה רב פפא לאו לאהדורי קשיא לדוכתיה אתא כדפירש"י אלא לומר שהיה קשה בעיניו דברי רבא דאמר דסתמא לאוסופי קא מכוין דדילמא לבטולי קא מכוין ורבא לא חש לאהדורי ליה מידי כיון דמלתא דתליא בסברא היא אבל מדברי הטור נראה שלא היה מפרש דברי הרא"ש כך עכ"ל וראיתי אני להראב"ד בהשגותיו שפי' בדרב פפא דלא אתי למימר דאי לאוסופי אתא דהוה מיפסלא חדא מינייהו אלא למפטר גברא מבל תוסיף היכא דאתי לבטולי קמייתא והטיל למוטלת כשרה סתמא הוא דאתמר עכ"ל וכך נ"ל שהיתה ג"כ דעת רבינו בדרב פפא ומשום הכי לא חש לכתבו לפי שאינו ענין לנדון הציציות אם הן כשרות או לא וכתב עוד הראב"ד והא דמסיק בסנהדרין בענין זקן ממרא (בפ' הנחנקין דף פ"ח) דאי איכא ד' חוטין ואייתי הוא ה' אי קשר העליון דאורייתא גרוע ועומד הוא אלמא משום תוספת מיפסלא מצוה התם משום חציצה דהיינו החוט היתר שחוצץ בין החוטין העיקרים והקשר שהרי למ"ד קשר העליון לאו דאורייתא אמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וליכא גרוע והכא נמי היה שם קשירה כתקנה והטיל בה אחרת וקשרה כמו כן האי לחודיה קיימא והאי לחודיה קיימא וכשרה בין שנתכוין להוסיף בין שנתכוין לבטל וכן עיקר דהאי לחודיה קיימא והאי לחודיה וכו' ע"כ ולפי שאין נראה כן מדברי רבינו לעיל סימן ו' גם בהלכות תפילין סימן ה' אלא משמע מהתם דס"ל דאיכא איסור בל תוסיף בכל כה"ג וכמ"ש גם שם בסימן זה סעיף י"ט הלכך מכ"ש שפיר מילתא דלא חש ליה רבינו לדרב פפא דכיון דלדידיה איכא בל תוסיף בכל כה"ג א"כ אתקפתא דרב פפא מעיקרא ליתא וכי נמי איתא היינו דוקא לענין חיוב ופטור דבל תוסיף אבל לענין הכשר המצוה דציצית ליתא אלא כדרבא דכשרה בכל ענין וכתבו התוספות אהא דאמר רב פפא ממאי דגברא לאוסופי קא מכוין דאפילו למ"ד בפ' בתרא דעירובין דלעבור משום בל תוסיף לא בעי כוונה ומשמע נמי בההוא פרק דלרבי יהושע לא בעי כוונה מ"מ הכא מודי דליכא בל תוסיף כיון דלבטולי קא מכוין ע"כ:

כיון דקאי בבל תוסיף לא הוי מעשה. וז"ל התוספות דכיון דעביד איסורא לא חשיב עשיה ובשעת קציצת הראשונות זו היא עשייתן ולא דמי לההוא דבפ' קמא דסוכה (סימן כ"א) דלא אמרינן קציצתן זו היא עשייתן עכ"ל: כ

מדרמי קסבר מ"ע שלא הזמן גרמא הוא. ובריש ההלכות כתב רבינו דאין הלכה כן:

ה"ג בס"א ולא שדי' ליה לגלימיה בכולי יומא:

דחייב אדם לעשות ציצית בכל בגדים שלו. ופי' רמ"י הטעם בסימן ח' סעיף י"ב דהא ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם אמרה תורה ובגדיהם לשון רבים הוא הרבה בגדים משמע שעל כל בגדיו חייב בציצית ובלבד שיהא להם ארבע כנפות דכתיב על ד' כנפות כסותך ע"כ וא"ת והא דרשינן מבגדיהם לרבות כסות של שותפין כמו שהעתקתי לעיל סי' ב' סעיף ו' כבר תירץ זה ג"כ רמ"י ז"ל בסוף סי' י"ד דאי לשותפין לחודיה אתא ה"ל לכתוב בגדים

בגדיהם ש"מ תרתי:

אביו לוקח לו תפילין. לפי שאינם בנמצאים אלא לקנותם משא"כ לולב וציצית שהם דברים השכיחים בחנם לפי שהם דברים מצויים דצמר מצוי בכל מקום ולולב נמי תנא בא"י קאי דמשכח שכיחי אחר שכתבתי זה מצאתי בתוספות הנדפסים בסוף מסכת ערכין שכתוב שם וז"ל גבי ציצית לא נקט לישנא דלוקח דמסתמא טלית יש לו וגבי לולב נמי יכול לצאת בלולבו של אביו אי נמי משום דתפילין דמיהם יקרים שייך בהו לקיחה עכ"ל:

ראייה מביאה לידי זכירה כו'. דוגמא לדבר כאדם המזהיר לחבירו על ענין אחד שקושר קשר באזורו כדי שיזכרנו על כן יש בו ה' קשרים כנגד ה' חומשי תורה וד' כנפים שבכל צד שיפנה יזכור טור סימן כ"ד:

זוכה ומשמשים לו כו'. מפני שיכירו בזמן ההוא כמה גדולה מצוה זו וכי היא שהגינה עלינו בגולה ומביאה אותנו לתיי העוה"ב כ"כ בנ"י:

זו מצות ציצית. פירש רש"י שמלובן הבגד ע"כ כלומר שהציצית נעשים מהלובן של הבגד דסתם בגדים הם לבנים כמ"ש בד"ח סעיף נ"ח בשם בעל העיטור וכתבתי בשמו שהציצית הלבנים קודמים לכל הצבעים ושנ"ל שיש לו ראיה מכאן:

שנסתכל. כן הוא ברי"ף אבל בגמרא הגירסא שנזכר:

רבי אליעזר. וכן הוא ברי"ף אבל בגמרא הגירסא רבי אליעזר בן יעקב:

מוחזק אני בו. וכן הוא ברי"ף אבל בגמרא הגירסא הכל בחזוק:

ואומר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם. ואין לך מלאכי ה' יותר ממצותיו. השם מלאך נאמר בשיתוף על כל דבר השלוח מאתו יתברך לבני האדם וכמ"ש מזה הרמב"ם (ובשתוף) בפירוש מלאך בפ"ו מהחלק השני שבמורה:

ואומר חונה מלאך וגו'. וכי תימא מאי ואומר תירץ רמ"י ז"ל בס"ס כ"ד דאי מהתם מחוט המשולש איכא למימר מנלן דהני ג' דלמא ג' אחריני ת"ש חונה וגו' סביב דהיינו מצות המסבבים לאדם וכדלעיל חביבין ישראל שסיבבן במצוות וכו' ומהך קרא לחודיה נמי לא משמע מיניה דדוקא ג' דדלמא מצות ציצית לחודה שהרי היא מסבבת לאדם בד' כנפות ע"כ:

סביב ליראיו ויחלצם. פירש"י ליראיו העושי מצות ויחלצם מחטא ע"כ וכתב ב"י נראה שכתב כן משום דקשיא ליה מאי מייתי ר"א מהאי קרא דחונה מלאך ה' סביב ליראיו דלא מיירי במקיימי מצות אלא ביראי שמים וגם יחלצם משמע שמצילם מפגעי העוה"ז לכך פירש דהני יראים הם החרדים אל דבר ה' לקיים מצותיו והאי דקאמר ויחלצם היינו לומר שמצילם מן החטא עכ"ל: