ליקוטי מוהר"ן לא:ח

וְזֶהוּ: יֵשׁ הֶבֶל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל הָאָרֶץ וְכוּ' (קהלת ח׳:י״ד),

זֶהוּ בְּחִינַת גִּלְגּוּלֵי נְפָשׁוֹת. כְּשֶׁאָדָם מִשְׁתּוֹקֵק לְאֵיזֶה דָּבָר, וּמוֹצִיא הִשְׁתּוֹקְקוּתוֹ אַחַר־כָּךְ בְּהֶבֶל פִּיו כַּנַּ"ל, אֲזַי נַעֲשֶׂה הַנֶּפֶשׁ, וְהַנֶּפֶשׁ הַזֹּאת, הַיְנוּ הָרוּחַ מְמַלְּלָא, הוֹלֶכֶת בָּאֲוִיר, וּמַגִּיעַ לְאָדָם אַחֵר, וּמְעוֹרֶרֶת אֶת הָאָדָם אַחֵר לִתְשׁוּקָה. וּלְפִי הַתְּשׁוּקָה, לְפִי הַנֶּפֶשׁ, לְפִי הָרוּחַ מְמַלְּלָא, כֵּן נִתְעוֹרֵר הָאָדָם;

אִם הַתְּשׁוּקָה בָּא מִצַּדִּיק לְרָשָׁע, אֲזַי נִתְעוֹרֵר הָרָשָׁע בְּהִרְהוּרֵי תְּשׁוּבָה, בִּבְחִינוֹת: יֵשׁ רְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים, וְאִם לְהֵפֶךְ, לְהֵפֶךְ. וְהַכֹּל נַעֲשֶׂה עַל־יְדֵי הַהֶבֶל פִּיו, שֶׁהוּא הַנֶּפֶשׁ,

כִּי זֶה יָדוּעַ לַכֹּל, שֶׁעִקַּר הַדִּבּוּר הוּא, שֶׁכְּלֵי הַדִּבּוּר מַכִּין בָּאֲוִיר, וַאֲוִיר הַזֶּה פּוֹגֵעַ בָּאֲוִיר הַסָּמוּךְ לוֹ, וְהַסָּמוּךְ בַּסָּמוּךְ, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַחֲבֵרוֹ, וְשׁוֹמֵעַ חֲבֵרוֹ הָאוֹתִיּוֹת, וּכְשֶׁהוּא מְקַבֵּל דִּבּוּרוֹ, הוּא מְקַבֵּל נַפְשׁוֹ, וְנִתְעוֹרֵר לַדָּבָר הַזֶּה: