ליקוטי מוהר"ן ריג:א

דַּע, שֶׁיֵּשׁ שֵׁם, שֶׁכְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא רוֹצֶה לְהַסְתִּיר וּלְכַסּוֹת אֶת הָאָדָם מִן הַבַּעַל דָּבָר לְהַצִּיל אוֹתוֹ מִמָּוֶת שֶׁנִּגְזַר עָלָיו, אֲזַי הוּא מַסְתִּיר וּמְכַסֶּה אוֹתוֹ בְּזֶה הַשֵּׁם, וַאֲזַי הַבַּעַל דָּבָר מְשׁוֹטֵט וּמְחַפֵּשׂ סְבִיבוֹת זֶה הָאָדָם לְבַקֵּשׁ לוֹ מָקוֹם שֶׁיּוּכַל לְהִכָּנֵס תַּחַת הַמִּסְתָּר וְהַמִּכְסֶה לְהַזִּיק לְזֶה הָאָדָם, אַךְ תֵּכֶף כְּשֶׁמַּבִּיט עָלָיו, נִסְתַּלֵּק וְאֵין לוֹ כֹּחַ מֵחֲמַת זֶה הַשֵּׁם.

אֲבָל דַּע שֶׁכְּשֶׁחַס וְשָׁלוֹם, מוֹצֵא מָקוֹם לִכְנֹס תַּחַת הַמִּסְתָּר וְהַמִּכְסֶה לִשְׁלֹט עַל הָאָדָם, אֲזַי אַדְּרַבָּא מְקַבֵּל עוֹד הַבַּעַל דָּבָר יוֹתֵר כֹּחַ מִזֶּה הַשֵּׁם, וְזֶה בְּחִינַת מַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (פנחס רלו), שֶׁרָאָה פִּינְחָס הַמֵּ"ם שֶׁל מָוֶת מְשׁוֹטֵט אָז, הַיְנוּ כִּי הַמֵּ"ם הִיא בְּחִינַת הַסָּמֶ"ךְ־מֵ"ם הַמְשׁוֹטֵט סָבִיב סָבִיב כַּנַּ"ל: