ליקוטי חבר בן חיים ו קכח

דבריו דומי' דבפסועה א' שכ' תוס' שם ד"ה ליהדר ועיי' פר"ח

ד"ה וכבר תפס' וכו' וכבר ישוב הפ"ח וכן עיקר דבשא"מ לא מהני שהי' עד שלא יהי' בי' אלא צריך הגעלה אפי' בה"מ אבל במב"מ יש לפסוק כהש"ך

ש"ך סק"ט ד"ה מיהו עיין בתשו' מהרי"ט ח"ב ס"א שכ' וז"ל וכ' רבינו ישעי' ז"ל דאע"ג דהוה דשיל"מ לא אמרינן דלא בטיל אלא ביבש שממשו של איסור בעין אבל בזה שהוא נימוח ואין שם טעמו ולא ממשו הרי בטול ועומד הוא עכ"ל משמע להדי' כהרמ"ה וכה"ג פ' בתרא דע"ז שהביא הש"ך

ש"ך סק"י ד"ה דבשיל"מ דס"ס האיסור וכו' צ"ע בחתיכה הבלוע מדם אותו איסור הבלוע אין לו מתירים דהדם נשאר באסורא לעולם וזה דומה ממש למ"ש בת"ה גבי חה"ל ולזה נתכוון הרב בהג"ה וכן ראוי להורות ופר"ח כתב דיש לחוש בזה לדעת רי"ף ז"ל וכ' פר"ח דפת שנאפ' עם הצלי בתנו' אסור לאכלו בכותח דיש לו מתירי' לאכלו עם בשר כמ"ש רי"ף בהג"ה ועיי' בר"ן בנדרים נ"ב ע"א ולע"ד ליכא מאן דפליג אהרי"ף בהא דמ"ש רש"י בביצה ג' ע"ב טעם דשיל"מ משום שיאכלנו למחר בהיתר ולא כ' כר"ן שם דה"ל מב"מ היינו טעמא דבאיסור דרבנן כביצה מודה ר"י דבטיל מב"מ כדאי' בחולין צ"ט ע"ב ובתוס' ד"ה שאני כו' ע"ש וא"כ ה"ה לרבנן בדשיל"מ לכן פי' טעם אחר שיכול לאכלו היום כאן כפירש"י שם ואז אפי' באינו מינו לא בטיל כמ"ש הר"ן בנדרי' לעיל נמי מטעם הנ"ל דעירובי' דרבנן וגם הרב בת"ה כלל ד' דין ח' פסק כהרי"ף וע"ש במ"י מיהו בחתיכה הבלוע מדם שהבלוע אין לו מתירי' בטל שפיר כמ"ש לעיל בגליון

המחבר בהג"ה סקי"ד ד"ה ויש חולקין בזה כו' עיי' נה"כ ס"ס צ"ב אע"ג דקיי"ל לאסור חמץ אף אחר פסח היינו להחמיר ולא להקל כמ"ש הר"ן בפסחים בפ' כל שעה גבי אמר רבא הילכתא וכו' ע"ש

ש"ך סקט"ו ד"ה ולאחרים מותר וכו' מ"מ לאחרי' מיקרי דשיל"מ למוצאי שבת אע"ג דנשאר באיסורא להמבשל דומה זה למ"ש בצ"צ ססי' ס"ט בביצת טריפה שנולד' בי"ט ונתערב וכמ"ש לעיל בגליון ס"ב ע"ש

סי' ק"ג ש"ך סק"ג ד"ה נמחה ללא נמחה וכו' אע"ג דפוגע בגוף האיסור והוא אינו מוסרח עדיין כנבילה מ"מ קיי"ל יבש ביבש בטל וחוזר להיתר גמור אי לאו דיתן טעם לכשיבשלם והיא לא יתן אלא טעם פגום ועיי' מ"י לפ"ז כשאינו נמחה ועתיד להשביח אסור אפי' בשעת הפגם משום דפגום בגוף האיסור והוא אינו בטל עדיין דיתן טעם משובח לעתיד

מחבר סק"ב בהג"ה ד"ה לא נאסר היורה וכו' פירש דלעיל סי' פ"ח מיירי כשמיתמך החירות שמה שנתערב בגוף הדבורי' דבש אזי היורה מיהת אסור לבשל בו שוב חלא ושיכרא כדלקמן ססק"ד והכא איירי כשאין שם אלא רגלי דבורי' שאין בהם טעם כלל אפי' הכלי' מותר

סי' ק"ד מחבר סק"ב ד"ה לסננו בסנסנת וכו' של בגד דווקא ב"י בשם מרדכי

ש"ך סק"א ד"ה מוכח דאע"ג וכו' פי' מדאקשה רב שימי והרי עולה על שלחן מלאכים א"כ לפי סברתו איירי רב בדדברא והק' לו מ"ט אסרה רב שהרי נטל"פ בשכר ואין לומר משום דמאי חידוש הוא ואפי' נטצ"פ אסור בי' שהרי עולה על שלחן מלאכים ומסיק דאיירי בדמתא דמאיס' אבל בין דדברא ובין דמתא נטל"פ הוא ואח"כ מסיק רבא דמספיקא הוא על שניהם קאי וזהו פשוט אך הפר"ח לא הבין כן והוצרכתי להאריך ושוב מצאתי כן במ"י כלל פ"ב סק"ה

מחבר סק"ב בהג"ה ד"ה אם נפל לשומן וכו' וה"ה לחמאה מ"י בשם התשו' חוט השני ועיי' בפר"ח שכ' דלטעמא וכן מוכח מתוס' שכ' בשכר לא מהני קפילא שמתחזק ע"ש משמע בשאר מילי לא וכן הדין בכל המשקין ושכ' הש"ך סק"ה והשתא בשיכר' וחלא לא מהני טעימה וביין שמן דבש לא צריך טעימ' ובשאר איסורא צריך טעימה

ש"ך סק"ג ד"ה כל שאר אפשר כו' ופר"ח מסכים להט"ז דכשאפשר לסננו אסור משום דיבש לא בטל בלח וכשא"א לסננו מותר הכל ואין חילוק בין שרץ לשאר איסורא ובין עדשה או פחות ויותר ומה דנקט רש"י עדשה נ"ל משום דבכה"ג הוה איסורא דאורייתא כעדשה בכא"פ ואפי' ס' לא מהני דס' עדשי' לא הוה ד' בצים דוקא בשיעור המפורש לקמן סי' ק"ץ סי' ה' ואז לא בטיל לפי מ"ש הר"ן ע"ש רש"י הביאו ב"י סי' צ"ד עיי' ודוק

מחבר סק"ג בהג"ה ד"ה מיהו בחלא ושכר וכו' דטעם כעיקר ילפי' מג"נ והתם לא אסרה