לחם שמים על פרקי אבות ו:ז

גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה. לא אמר ללומדיה. שאם לא זכה. נעשית לו ס"מ. אלא לעושים. ללומדים על מנת לעשות ומקיימים התורה שלומדים. ונקראים עושים לעולם. שהלמוד עצמה נקרא עשיה. על שם כך. לפי שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה:

בעוה"ז. וא"ת הרי אנו רואין רובן של לומדי תורה (וביחוד הלומדים לשמה) מדוכאים ביסורים. שחייהם אינם חיים. וכן יקשה לכאורה שמצינו סתירה גדולה בדברי חכמים עצמם בענין זה. שכן אמרו העוסק בתורה יסורין בדילים ממנו. וכמפורש בתורה. וכדאיתא ריש ברכות ואריב"ל חש בראשו יעסוק בתורה כו'. ובמ"א אמרו שהתורה אינה נקנית אלא ע"י יסורין. שנא' כי תורה אור וד"ח תוכחות מוסר. וכמו ששנו במ"ח דברים הנ"ל. בקבלת היסורין. ולכן נקראת תושיה. ונקראו לומדיה קצירי ומריעי. אמנם במה שכתבנו לעיל (מ"ד) על מ"ש וחיי צער תחיה ובפ"ד (מ"ט) על אותה ששנינו כל המקיים את התורה מעוני סופה לקיימה מעושר. נתיישב הכל באר היטב בס"ד. יע"ש. אי נמי אפ"ה ההוא מושל על היסורין. שאם אינו חפץ בהם. מסתלקים ממנו. כמ"ש ר"י לרחב"א חביבים עלך יסורין. ואמר לא הן ולא שכרן. יהב ידיה ואוקמיה. ור"א בר"ש בצפרא אמר זילו מפני ביטול תורה. ולא אמרו שבעלי יסורין אין חייהם חיים. אלא במי שיסורין מושלים בגופו. היינו שיש להם ממשלה עליו שאינו יכול לסלקם (ויעוין במעלה כ"ב דמ"ח דברים):

ובעוה"ב. הוא עולם הבא אחר המות מיד (כמ"ש בפ' משנת כל ישראל י"ל חלק. עיין בית אל דר"ה ) וזה ע"י שאומרים שמועה מפיו. וכמש"ל בסוף משנה הקודמת. לכן יפה נסמכה בבא זו לשלפניה (ויעוין בדרוש יציב פתגם מענין זה):

כי חיים הם למוצאיהם. ודרשו חז"ל למוציאיהם בפה (משום דקשיא למוצאיהם יתירא הוא לגמרי. פשיטא אם לא מצאם. האיך יהיו לו חיים. ותסגי ליה למימר כי חיים הם. ותו דלאו בני מציאה נינהו דאתיא בהסח הדעת. כי לא יגעת ומצאת. אל תאמן) והיינו בעוה"ז. שיוכל להוציאם בפיו:

ואומר רפאות תהי' לשרך. הטבור שממנו התחלת היצירה. ושקוי לעצמותיך. העצמות היבשות בקבר:

ואומר עץ חיים הוא. משום די"ל תינח ת"ח. ע"ה מה שתהא עליהם. ס"ד שאין עומדין בת"ה. וכדס"ל לר"א. קמ"ל כדאהדריה לר"י מצאתי להם תקנה. וזהו שהביא הכתוב ע"ח היא למחזיקים בה. ללומדים לא נאמר. אלא למחזיקים ידי לומדי תורה. כמו המשיא בתו לת"ח. ומהנהו מנכסיו. שגם הוא זוכה ע"י התורה לקיים בעוה"ז ובעוה"ב כת"ח (וכשמעון אחי עזריה) לפי שהגורם לדבר. חשוב כעושה הדבר בכל ענין. כתוב ויבן שלמה. וכי עלתה על דעתך שבנה הוא הבית בידיו. אלא שסבב הבנין בהשתדלותו. נקרא בונה. ככה המסבב למוד התורה נחשב לו כלומד ממש (גם מפני זה התחיל בעושיה לא בלומדיה לכלול בזה העושים את התורה שתצא לפועל. וגורמים לאחרים שילמדו וא"ת כשהוא בדרך ואין לו לויה. וטרוד מסכנת הדרך לא יוכל לכוין דעתו ללמוד. שהרי חייו תלוים לו מנגד. לז"א ואומר כי לוית חן הם לראשך שכן אמרו. אם אין לו לויה. יעסוק בתורה שנקראת לוית חן. וא"ת תינח בזמן שעוסק בתורה. כשמוטל ביסורין ואינו יכול לעסוק בה. מה תהא עליו. לז"א תתן לראשך לוית חן. כי לכן אמרו. חש בראשו. יעסוק בתורה וטוב לו וירפא:

עטרת תפארת תמגנך. תמסור בידיך עטרת חכמים עשרם. ואל תאמר האיך אלמוד מתוך דוחק. שהמקיים תורה מעוני. סופו לקיימה מעושר. וא"ת אע"פ שנותנת חיים ורפואה למחלה. שמא אין עמה אריכות ימים. תלמוד לומר אורך ימים בימינה. וגו'. וכ"ש עושר וכבוד. וא"ת שמא אורך ימים בלי שנים. כמ"ש בזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע. תלמוד לומר כי אורך ימים ושנות חיים וגו'. הרי גם שנים אמורים. ודרשו חז"ל על ושנות חיים. וכי יש שנים של מתים. אלא אלו שנותיו של אדם שמתהפכות עליו מרעה לטובה: ומפי אבא מ"ה ז"ל שמעתי הלצה נאה בזה הפסוק. כי הנה מצאנו שנים של מתים. כההיא דריש חגיגה. עה"פ ויש נספה בלא משפט. דא"ל ר"ב סוף סוף שניה מאי עבדת בהו. א"ל כי חזינא צ"מ דמיעבר במיליה. מוסיפנא ליה והוו חילופיה. נמצא זה צריך להיות לו מריבה וקטטה מבני אדם. ולעבור על מדותיו. מתוך כך זוכה לאריכות ימים כאלה שהן שנות מתים. אמנם התורה מבשרת באורך ימים של שנות חיים בעצם. לא של מתים שנתקצרו שנותיהם. וא"ת מאי נפקא לך מינה. ומשני קרא. ושלום יוסיפו לך. כלומר יש ריוח גדול בדבר. שהרי תרויח שלום. ע"כ דפח"ח: