לחם שמים על פרקי אבות ה:יח

כל המזכה את הרבים. עתוי"ט דכתב בפירושא דקרא ל"ת חסידיך רבים. הכתיב קדריש. אבל הקרי הוא חסידך לשון יחיד. ואין טעם ולא ריח בפירושו. אטו משום דהוא בגיהנם. לא סגי להו לתלמידים עד שיבואו לראותו שם. ישארו הם בג"ע ולא יבואו לראות כבלע את הקודש. ואם אמנם אמרו במדרשות שהצדיקים רואים בפורענותם של רשעים בגיהנם ושמחים לראות נקם. א"כ גם כשיבוא הוא עמהם לג"ע. מ"מ יבואון יחדיו לראות שחת. ולא אמר אל תתן חסידך לראות בשחת. לכן אין זה אלא תפל בלי מלח. גם מש"ע תוי"ט דבעינן דוקא רבים. שבוש הוא בעיני דודאי אפי' זיכה אחד. (מבלי שיכול לזכות יותר) בכלל מזכה רבים יחשב. וכן להפך. כי הכל הולך אחר הכוונה. שאם היה ביכלתו לזכות רבים. היה עושה. ולא עוד אלא אפי' אחד שזכה לעצמו בלבד. נחשב כמזכה את הרבים. לפי שכולן זוכין על ידו. וכמ"ש עה"פ ואנכי בעלתי בם וגו'. אחד מעיר מזכה את כל העיר. ואחד ממשפחה מזכה כל המשפחה. והיינו נמי לדעתי כשעושה כל מה שביכלתו לזכות גם לאחרים ואע"פ שלא עלתה בידו. המחשבה מצטרפת למעשה. כמ"ש כל החושב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה. מעלין עליו כאלו עשאה. לפיכך נחשב לו. כאלו כבר זיכה את הרבים בפועל. ומועיל ג"כ לשיזכו רבים על ידו. כאמור. וזהו לדעתי כוונת הקרי והכתיב שניהם לדבר אחד נתכוונו. ודוד על עצמו אמרן. ר"ל א"ת חסידיך וגו'. שהרי עם היותי יחיד. לעולם אני חשוב כחסידיך רבים. בין לפי המחשבה בין על פי המעשה. וזה נכון וישר. ומתני' דנקטה הרבים. משים סיפא לאשמועינן דזכות הרבים תלוי בו. וחטא הרבים תלוי בו. ולעולם שאין החטא בא על ידו. או ההפך שאין מספיקין בידו לעשות תשובה. אפי' באחד שזיכה או שהחטיא. הדברים אמורים וזיל נמי בתר טעמא. וגם מחמת מחשבתו שנכרת מתוך מעשה. שאלו היה בידו לעשות כן לרבים. היה עושהו. כל זה ברור: