לחם שמים על פרקי אבות ג:יד

חביב אדם. בתי"ט האריך פה הרחיב לשון במשנה זו. כל דברים אנו שומעים. ותמונה אין אנו רואים ממש בכל עתרת והפצרת רבוי דבריו להטות כוונת התנא לרצונו. ואין מהצורך להטריח בתשובה עליו. כי ההפצרה הגדולה מעידה על הלחץ זה הדחק שנלחץ בפירושו אל קיר ההבנה. הרחק מאד מן המכוון. וכמעט ברוב דבריו לא יחדל חטא הסתירה מניה וביה. ונקל למבין להשיגו. בשגם אין בו כל כך נפקותא. ולא אתנגד בכח למי שיקבל פירושו בסבר פנים יפות. אולם לא אחשך פי להגיד האמת בהבנתה על דעתי. והוא שהבבא הראשונה ודאי אינה מדברת מישראל ביחוד. גם לא על או"ה בפרט היתה כוונת האומר. אבל על אדה"ר הוא המכוון בעצם. אף אם הכתוב נאמר בבני נח. גם לאדם נודעה לו חבה זו מקדם. שנתפרשה אח"כ לב"נ להזהירם עוד מש"ד. להיותם כולם בני אדם יציר כפיו של אלהים. העשוי בצלמו. ומה שלא זכר שם אלהים זהו רק קצור הנאות בלשון. לאשר עתיד להזכירו מיד בלשון הכתוב. ולמה זה יכפול הזכרת השם בחנם וזהו ההבדל המיוחד שבין בבא ראשונה לשניה. שהיא מגעת לישראל בלבד. ובכן נתקיימו גם דברי תי"ט במקצת. וכך היה נוח לומר בלי שום דוחק ואריכות בלתי צריך:

חבה יתרה הראה הקב"ה לאדם שהודיעו כו'. הוא שאמרו חכמים. הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו. והפירוש השני שזכר הרע"ב. דבר אחד הוא עם הראשון. כי לכן חביב המודיע לחברו הטובה שעשה עמו מפני שבזה מראה אהבתו גלויה והיא טובה ואהבה מסותרת. ואי לאו הכי מאי נפקא מינה:

כלי חמדה. גם כאן לא נאוה לנדיב בתי"ט שפת יתר בויתורו על הלשונות בהארכה והרחבה בלתי חביבה. הן הנה היו סבה לשכחה רבה. כי באמרו והטוב שייך בדברים הגשמיים מחמת שמצא פעם טוב למאכל שאינו אלא דרך השאלה פרטית בדרך מקרה. נעלם ממנו מקרא מלא. מטוב כולל ועצמי הקודם בתורה ובחשיבות. הוא שאמר הכתוב וירא אלהים את האור כי טוב. וכן נאמר בכל הבריאה בכללה עליונים ותחתונים. ומה לנו יותר והקב"ה קרוי טוב בהרבה מקומות. ואין שייכות לדברים גשמיים אליו ית'. ומש"ע תי"ט בחמדה. שהיא יותר קרובה אל הדברים השכליים. שכח פסוק בעשרת הדברות. לא תחמוד וגו'. שאינו מדבר אלא בדברים חומריים בעצם וראשונה. ואין מביאין ראיה משמות ופעולות המושאלות במקומות פרטיים. לשמושם העצמי והנחתם הראשונה: