לחם שמים על פרקי אבות א:ג

אל תהיו כעבדים וכו'. עתוי"ט שהאריך לשון בביאור מאמר זה ואינו מוטעם לחיך על כן לא ראיתי להתארך בתשובות לדוחקיו. והדברים ברורים על דרך התוס'. כי לא נתכוין התנא לשלול כי אם העובד על מנת שהוא תנאי מוחלט. ומשמעו שאם לא יותן לו הפרס שהוא מקוה בעבודתו אז הוא מתחרט ותוהא על עבודתו. שזו היא ודאי עבודה פסולה. ואין צורך לומר שאין לו יתב'. חפץ בו. כי היא מדת הנכרים. כמש"ה והיה כי ירעב והתקצף וגו'. אבל הישראלי אע"פ שמקוה בעבודתו שכר טוב אינו בועט ביסורין מחמת זה. ואינו מהרהר אחר מדת הדין שהכל לטובה. כי את אשר יאהב ה' יוכיח. כאשר ייסר איש את בנו. ולזה תפס התנא הלשון בכ"ף הדמיון כעבדים. לומר לך עם שבודאי אין צורך להזהיר על התנאי בעצם שהיא אסור. כי אין לחשוד זרע ישראל שיעיז אדם פניו כל כך להקניט בוראו במעשה עבודתו כאלו יש לבורא צורך לברואיו. ויכנע להם למען יעבדוהו וייראוהו יתעלה מזה עלוי רב. כי מי הקדימו שישלם. מי הקשה אליו וישלם. ואם יצדק אנוש מה יתן לו. הלא למען חפצו להצדיק בריותיו ולהיטיב להם. יעד להם גמול טוב בעבודתם הרצויה לפניו. אלא כך הזהיר שלא ידמו להם אפי' במחשבה. ובהרהור הלב לא יעלה על רוחו. להיות כוונת מעשהו זר נכריה עבודתו כאותן העבדים הנכרים: אכן יש להמתיק הענין עוד. כי אמנם הפרס ביאורו מחצית הדבר או חלק וחתיכה ממנו. כמשמעו בכמה מקומות. כמש"ה פרס פריסת מלכותך. וכן בלשון משנה אכילת פרס הוא חצי ככר והרבה כיוצא בה. גם כאן הכוונה על מקצת הגמול או מחציתו שמקוה אותו בעוה"ז כי אע"פ שיש שכר רב טוב הצפון לשומרי תורה בעקב. ונאמן הוא בעל מלאכתן ית' לשלם שכרן. אבל אין השכר המיועד אלא לעולם שכולו טוב כידוע מדרש רז"ל. היום לעשותם ומחר לקבל שכרם. כי בודאי הקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה. אלא ששכירות אינה משתלמת אלא בסופה. לכן אין העולם הזה מוכשר לתשלום שכרן של צדיקים בחיוב. מחמת יעודי התורה. כנודע. עם שיש הבטחות מיוחדות לכלל האומה. בהיות ישראל מכשירים מעשיהם בא"י. שהובטחו בהסרת המונעים מקיום התורה. וסלוק המעיקים המכשלות את הרשעים בלבד. לא שילום שכר המצות כלל (ואין כאן מקום ביאור דבר זה בהרחבה) אמנם היחידים השרידים אשר ה' קורא. אין להם לצפות שום גמול ושכר בעוה"ז. אף אם יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים. וכן להפך. כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות בני אדם (יש דברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז. ולהיפך כמו כן. ויש שאוכלים בזכות אבותיהם. וכן יש שסובלים בעון אבותיהם. וכ"ש בעזר המזל הגורם לטוב ולהפכו. ואצ"ל מסוד הגלגול) לכן על זאת היתה אזהרת התנא הקדוש הלז. במאמרו המתוק לחיך הבריא. כשאמר א"ת כעבדים כו' על מנת. כי ידוע מ"ש כל האומר על מנת כאומר מעכשיו. והרי הטיל תנאי. שעל מנת כן הוא עובד. שיהא שכר לפעולתו מעתה מיד בעולם המעשה. ואינו מתרצה להמתין על עולם הגמול הבא אחר זה. ועל דעת כן עובד הוא לקבל על כל פנים פרס מחצית השכר בעוה"ז. אע"פ שאינו מבקש כולו. כי רוצה הוא שישאר לו ג"כ משכרו לעתיד להיות אחרית ותקוה לנפש. לעולם שכולו טוב וארוך. ואין רצונו לאכול עולמו כאן בפעם אחת. רק מקצתו מקוה ב"ת תיכף ומיד. (ומדת בינוני' היא. כמ"ש בר"מ דפלח ע"מ לזכאה בתרין עלמין). וגם כי כוונתו רצויה בזה. כדי שימצאו לו הכנות המצטרכות למעשה העבודה בלי מונע. אעפ"כ מנענו התנא מזה. שלא לעבוד כן בעל מנת. לפי שהתנאי אינו ראוי לעובד מאהבה. כי השי"ת לא ימנע הטוב להולכים בתמים ולאדם שטוב לפניו. גם אינו דבר ראוי לתבוע שום חלק שכר בעוה"ז. לפיכך לא יעשה מתחלה ע"ד כך. כי מ"מ מנכין לו. ומכלה קרנו לעוה"ב. וכענין שאמרו בפרקא דחסידי גבי פתורא דרחב"ד (ומה שמצינו בחזקיה מ"י שאמר זכר נא את אשר התהלכתי לפניך וגו'. לא בקש על קבול שכר בעוה"ז אלא להצלת נפשו מענשו של גיהנם הפציר בתפלה שלא יכרת בחצי ימיו וילך לשאול בלא ולד. וכמ"ש לו ישעיה הנביא. כי מת אתה. משום דלא עסקת בפ"ו. לפיכך בכה ויתחנן לזכור לו מעשיו הטובים. ולהאריך לו הזמן בעוה"ז. כדי שיקיים פ"ו למלט נפשו מיד שאול סלה: עי"ל שלכך נתכוונו חז"ל כשאמרו מאי והטוב בעיניך עשיתי. שסמך גאולה לתפלה. שהקשה להם כי לא יתכן לשאול שכר מעשים טובים בעוה"ז כלל אפי' להציל ממות. מאחר שאין העוה"ז מקום התשלומין כאמור. לכן אמרו שנתכוין על דבר טוב שאינו מפורש בתורה היינו שעשה וקיים מצות תפלה. על דרך המובחר והמאושר שאפשר. וכבר מבואר אצלי במ"א. שאע"פ שאין שכר מצוה עצמה בעוה"ז. מ"מ שכר שבח מצוה משתלם בעוה"ז. והרי זה נכון): ומה נמלצו לחכי דברי הנוסחא אחרינא שדחה תי"ט. דאית דגרסי על מנת שלא לקבל פרס . (והיא נוסח ספרדי קדום. שכ"ה בח"ה שער יחוד המעשה) שנתקשה הלשון למפרשים ולא יכלו לו להלמו אכן על פי הדברים שאמרנו יתכן ביאורו בטוב טעם מאד יאמר לא די שלא יתדמה במעשהו לאותן העבדים. אבל צריך להזהיר עוד שיעבוד דוקא על מנת ועל תנאי שלא לקבל שום חלק משכרו עתה. במשפט לאוהבי שמו יתברך. בשמרם עקב רב. כדי שיהא כל השכר קיים. עושר שמור לבעליו לטובתו. ובאמת לשון פרס הונח במקומות הרבה. להורות על שכר פעולה דוקא. הפך מה שאמרו המפרשים בו. דוק ותשכח שפירושם אינו אמיתי. אבל לדרכנו יצדק. בכל אופן כוונת התנא רצויה. להזהיר שלא יבקש לקבל השכר בידו. אלא להניחו ביד רבו (כדרך שעשה רחב"ד בכרעא דפתורא דדהבא. דבעי רחמי ושקלוה. כדי שישא שכרו פירות. ולא יכלה הקרן באופן זה. זה מצינו ברב"א) ובכן נתיישב אריכות לשון בכפל הענין. שלא הספיקה לתנא השלילה לבדה. ובכל זה לא מצאו כל אנשי חיל המפרשים ידיהם. לתקן לשון המאמר הנפלא כהלכתו. ועתה בעזה"י יצא מזורז ומלובן טוב תואר מאד. פתח דבריו מבין פתים. ופושעים יכשלו בם. ואלמלא דרשוהו צדוק ובייתוס כך. לא היו יוצאים לתרבות רעה. כי אדרבה זהו שנתכוין התנא בעצם וראשונה להשמר מהפסד השכר ואבוד הגמול הטוב. המקוה ליראי ה' ולחושבי שמו אשר לא יעדר בלי ספק. ולא אבד סברם לא בטל סכוים של הצדיקים לעתיד לבוא. ואם הצדיקים שואלים צרכיהם מהקב"ה. אינם מבקשים אלא מתנת חנם. אע"פ שיש להם לתלות במעשיהם הטובים כמ"ש רז"ל. כי אין זה דבר ראוי לשאול מאת השם דבר בחיוב. מפני שני טעמים הנזכרים. ועוד בה שלישיה. כדי שלא להטריח לבוראו ביותר שאפשר לא איברי בשעתא דמזוני. כענין ר"א בן פדת. אלא אם ישאל צרכיו יתחנן אליו יתעלה דרך תחנה ובקשה חן וחסד. ועל זה אמרו הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. וגם בזאת לא יפצר מאד בתפלתו. להשיג בקשתו בעולם עובר. כמו שמצינו במרע"ה (שלא הפציר בתפלה אלא כדי לקיים מצות. שלא הי"ל אפשרות לקיימן במדבר). לפיכך הזהירם שלא יקשה בעיניהם לסבול צער ויסורין בעולם הכלה. ולא יבקשו לאבד אף מקצת שכרם בעולם ההפסד הלז. שאינו דבר של קיימא. והוי פסידא דלא הדר. וחסרון לא יוכל להמנות בשוה עם הצדיקים. במתן שכרם משלם. באותו עולם הקיים (כנזכר אצל פתורא דדהבא) וכדי בזיון. לכן לא יבקשוהו ברצון. אדרבא יעבדוהו על תנאי זה שלא יקבלו כלום מחלק שכרם בעוה"ז. שלא ינוכה להם מאומה. ויהא שמור כפול לעוה"ב בארצם משנה יירשו. כי בו יתברך בטחו לא בושו: וע"פ האמור מתיישב מה שמצינו לנחמיה שהרבה להתפלל לשי"ת לזכור לו מעשיו הטובים. כמ"ש זכרה לי אלהי על זאת ואל תמח חסדי. גם זאת זכרה לי אלהי וחוסה עלי כרוב חסדך. וכן סיים ספרו זכרה לי אלהי לטובה. ולכאורה הוא דבר מתמיה ומתנגד ביחוד למשנתנו בשתי הגרסאות. אבל הוא הדבר שאמרנו. שזהו דבר ברור שכל המעשים הטובים שהצדיקים עושים בעוה"ז. ודאי מצפים עליהם שכר טוב לעוה"ב. כל מעינם בו. ואמר המשורר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. חלילה לצדיקים להסתפק בו. כי ה' הוא האל הנאמן לשלם שכר (והתחיל בעשרת הדברות להודיע שעושה חסד לאלפים לאוהביו. מלבד שאר מקומות בתורה ובמקרא עצמו מספר. רק עוד אחת אביא להוכיח אמתת מ"ש בס"ד שהוא אמת ברור בלי שום גמגום בעולם. הלא הוא מ"ש מפורש באאע"ה כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' ושמרו דרך ה' למען הביא ה' על אברהם וגו') ויבקשוהו בכל עוז כי הוא ההצלחה האחרונה. ומחמת יראתם פן נתלכלכו בחטא ואבדו שכרם ח"ו. לפיכך מתחננים ומתפללים בעדו שלא יאבד מהם. והיא היתה ג"כ בקשת נחמיה. שגברו זכיותיו שלא לזכור חטאותיו. כדי שיזכה לעולם הבא. והוא ע"ד לולי האמנתי לראות בטוב ה' כידוע. לפיכך תאות התפלה עליו. וכמו שאנו מתחננים בכל יום בסיום תפלתנו. יהי רצון שנשמור חוקיך כו'. ונזכה ונירש טובה וברכה כו'. ועיין מה שכתבתי עוד ליישב ענין משנתינו בטוב טעם. בחצר בית אל (דיט"ב ודכה"ב) שמים סודו נשגב. ומפורש בבית אל בס"ד. ותי"ט כתב מה שכתב לפי פשוטו. ולפי דרכו טוב היה לו לומר בקצור שהשמים כסאו והיה מספיק ויותר ישר: