לחם שמים על פרקי אבות א:יז

לגוף טוב כו'. מצאתי להרב החסיד בשל"ה ז"ל דבר הגון בפירוש משנה זו. באות שי"ן משער האותיות אשר לו. ואביאנו הנה בקצור נמרץ ובלתי שמירת הלשון. והנה דקדק ז"ל. תיבת לגוף היא מיותרת. ולמה תפס לו התנא לשון שלילה. אלא הענין הוא את אשר נודע לכל. כי הבדל מין האנושי ומעלתו על הב"ח. הוא בסגולת הדבור הנמצא בו. שבו עלה מדרגה החשובה שבדצח"מ. שאם לא היה מדבר. הוא והם שוין. ומותר האדם מן הבהמה אין כי אם בדבור פה. אמנם ודאי שהדבור יש לו מעלה יתירה וטובה כשהוא בחכמה. שאז מועיל לנשמה. כי החכמה מצד הנשמה. והדבור הקדוש הבא מכחה. ודאי טוב ויפה לה. והיא כל עיקר תקון האדם וצורתו המיוחדת. אבל הדבור החצוני הגופני. העוסק בדברי בטלה. ודאי הוא פוגם אותה. מזיק ורע לה ולגוף ביותר. כי אז אין לו יתרון מצד זה על מדרגת הב"ח. אדרבה מגרע גרע. הלואי עמד בראשונה. ולא יפסיד גם צורתו החיונית. ע"כ הדבור הרע. זהו שאמר התנא אע"פ שכל ימי גדלתי בין החכמים. שסגולתם המיוחדת היא הדבור. המוציא לאור תעלומות חכמה. א"כ בהכרח לומר שהדבור דבר טוב ומועיל ודאי. אכן הוא לנשמה שממנה החכמה. לכן טוב לה הדבור הטהור והקדוש היוצא מפעל החכמה. שהיא תולדת הנשמה אבל מ"מ לגוף לא מצאתי. דבר טוב לו. רחוק מהפסד וקרוב לשכר. אלא השתיקה. שאין בדבור גופיי משולל החכמה. תועלת וטובה בטוחה. אם אין הדבור לטובת הנשמה. כי מצד הגוף. אין צורך לדבור. כמו שלא הוצרכו לו שאר ב"א:

וכל המרבה דברים. עמ"ש בס"ד. בהגהת אבות דר"ן: