לחם שמים על משנה יומא ד:ד

חותה בשל כסף. דתורה חסה על ממונם של ישראל. ופירש"י דחתיית גחלים שוחקת הכלי ומחסרתו:

הוצרך לכך משום דהא אמרינן בעלמא אין עניות במקום עשירות. ותו דהא הוה נמי של זהב ונחתי ביה. אלא משום החתייה בלבד ששוחקת ומחסרת הכלי הוא דחס רחמנא. וכוס של זהב דתמיד נמי לא מחסר ליה ולא מידי. והכא נמי דווקא החתייה היא ששוחקתו ומחסרתו. אבל האש לא היתה אוכלת במחתה. ולא חיסרה מן הזהב כלום. כמו שהביאו התו' משם הירו' שזהב טוב היה שלא חסר כלום אפי' כשצורפין אותו. ואמרינן דכולהו אית בהו זהב טוב. ונראה דלהכי מייתי ליה תלמודא הכא. וגם התו' לכך נתכוונו בהביאם הירו' הנז'. דוק:

ובהא מתריצנא נמי למ"ש התו' סוף חגיגה [דף כ"ז ע"א תו' ד"ה שאין] גבי מזבח הזהב שאין בו אלא עובי דינר זהב ולא היתה האש שולטת בו. כתבו בשם התנחומא שהיה משה תמיה שלא נשרף העץ. ויש לתמוה לכאורה מה היה חסר להם בפירש"י שם. (דודאי אין כוונת רש"י ז"ל לומר שהנס הוא שאף שלא היה רק בעובי דינר. אעפ"כ לא נחסר כלום. דמה איכפת לאש בעוביו של זהב. וכי אינה אוכלת מקימע' כמו מהרבה ועב ביותר. אלא ר"ל שאע"פ שלא היה רק עובי דינר. שאם היתה האש אוכלת בו ומחסרתו לזמן קצר היה נשרף וכלה כל הזהב לגמרי. אלא שנעשה בו נס ולא חסר דהבא כלל ודוק):

אלא לפי שנמשכו אחר דברי התו' שבכאן. דלפ"ז הוקשה להם מאחר שבודאי גם מזבח הזהב היה עשוי מזהב טוב. אם כן אין לתמוה אם לא שלטה בו האש. לכן לא נראה להם פירש"י ז"ל שם לא חסר דהבא אלא כנ"ל. דהחידוש הוא שלא נשרף העץ עם דקות הזהב:

משנה לחם והיום פשוט בעיני. דבכולא מתניתין לא איירי אלא במה שבין מחתה דלפני ולפנים. ובין של כל יום. אבל זו של היכל. שוה היום. עם של כל יום. אע"פ שמלשון הר"מ ז"ל בחבור. לכאורה לא משמע הכי. עמ"ש שם בס"ד.

משנה לחם שם ולא מידי (כי הא דתנן רפ"ה דמעילה. ודבר שאין בו פגם. כגון שתה בכוס של זהב אבל בחתייה. ודאי. דהבא נמי בר אפגומי הוא. כדהבא דכלתיה דנון).