לחם שמים על משנה יומא א:ז

ומכין לפניו באצבע צרדה. אע"ג דכה"ג וודאי אית בי' משום שבות, ואין מטפחין ולא מספקין דרפ"ה דביצה [דף ל"ו ע"ב] הכא לית לן בה משום דהוי צורך הכהן העובד עבודת היום, עיין מש"כ לעיל משנה א' בס"ד, שוב מצאתי לבמג"א ז"ל (סי' של"ט) שנרגש מזה ונדחק, ולענ"ד ברור כמש"כ, ונפק"מ לדינא דלהדיוט כה"ג פשיטא דאסור אף להקיצו, ודלא כהרב הנ"ל:

והפג אחת על הרצפה. מאי היא אמרי ליה אחוי קידה גמרא. ולא ידעתי למה לא זכרו הרמב"ם ז"ל בחבורו. גם התי"ט הניחו עזבו או שכחו. והוא אמנם צריך להבנת לשון משנתינו:

משנה לחם צ"ל כאן מ"ש בהשמטת לח"ש. וכך צריך לתקן שם אחר ברור כמ"ש. נ"ב דאפילו הוה קול של שיר. כמו שיראה באמת. אפ"ה התם ודאי אשתרי. ודוגמתו מצינו שהותר שבות במקדש. מ"ד פ"ה דסוכה (ועיין מ"ש בס"ד בכניסה לבית הכנסת דמוסך השבת) ונ"מ לדינא. דלהדיוט כה"ג פשיטא דאסור אף להקיצו. ודלא כדמשמע מלשון הרב הנ"ל. חזרתי ועיינתי בב"י שם. וראיתי שהסכמתי להלכה ת"ל. וכיוונתי לדעת הרב"י. שדחה דברי בת"ה בזה.