לחם שמים על משנה יבמות ח

תי"ט בד"ה. וכל הטמאים. נפל טעות. וצ"ל בת כהן שנשאת לישראל כו' אינו חוזרת.

ואם לא ידעה צ"ל דמיירי בנפצעו ביצים. ולא נכרת הגיד. דהא לא מיפסלא אלא בהכנסת עטרה. ש"מ נמי דיש פ"ד שיוכל לבעול בעילה גמורה. כמשמעות לשון ידיעה בכל מקום וק"ל. ומשו"ה לא מתוקמא נמי בנכרתו שני ביציו. דהאי לא מצי בעיל. והכנסת עטרה באבר מת. אינו פוסל.

יאכלו ולמ"ד משתמרת לביאה פסולה. אכלה אפילו קדשה משנעשה פ"ד. אם לא ידעה אוכלת.

ידעה ז"ל קרמ"ז נ"ל לישנא דביאה שייכא על ביאה הראשונה כו'. אבל ידיעה נאמר כשקדמה כבר ביאה אחרת. שיש כבר ידיעה ביניהם ע"כ. ומה יאמר בידיעה הנאמרת באנשי סדום אצל האנשים שבאו אל לוט: וכן בפלגש בגבעה. על כן במ"כ בבלי דעת מלין יכביר.

אמנם גם הראיה טעות ושגגה גדולה. כי דבר ברור הוא. שהידיעה ההיא היתה הראשונה. וכ"פ רש"י בהדיא. ור"ל שהכתוב הוא שלא כסדר. לפי שכבר היה הענין הזה קודם פ' שלמעלה. עכשיו חוזר ומספר מה שכבר אירע מתחלה. שאין מוקדם ומאוחר בתורה. זה פשוט מבואר בפרש"י בפסוק והאדם ידע. לפיכך איננה ראיה אלא לחובתו.

אולם לשון ידיעה. נ"ל שהיא הבעילה הגמורה. לא נשיקת אבר (אפילו חי) בלבד אלא הכנסת עטרה לפחות. דבפ"ד שיכול לבעול מיירי תנא דידן כמש"ל.

אפילו אחת עיין ספר אגרת בקורת.

עמוני ומואבי אסורין נעשה כאומר דבר זה ידוע כתוב ומפורש בתורה שאיסורן אסור עולם. כי גם זה נודע מעצמו. מאחר שלא נתפרשו בם דורות. אלא משום נקבות איצטריכא. וא"ש נמי דנקמינהו בסדרא כדכתיבי.

והא דקדים עמוני בקרא עמ"ש בס"ד באם לבינה. ועלח"ש פ"ד דידים.

מצרי ואדומי י"ל טעם לקדימת מצרי. לרמוז אותה ששנו בתוספתא. שמצרים באסורן עומדין. לפי שנתן להם הכתוב קצבה לחזרתן. וכדעת הרא"ש ודעמיה. לפיכך הקדימו התנא. לומר לך שלעולם באסורו הוא עומד. ואיחר האדומי. שיש לו התר עכשיו. שכבר נתבלבל כל העולם. וכמ"ש בתשו' בס"ד. ופקפקתי גם בהתר אדומי בזה"ז. היכי דקביע וידיע.

וחולצין לאשתו עתי"ט זה לשונו. והא דא"ד בגמרא הכי. היינו לאוקמתא דמוקמינן למתני' כגון שנשא אחיו גיורת דאפילו איהו (ר"ל הסריס) מצי מייבם. כו' אבל למסקנא כו'. לא ידענא מסקנא אחרינא. וכן מש"ע וכן פירש כו'. לא חזינא מאן הוא דפרש. אלא ודאי סתמא משמע דבכל גוונא איירי. ר"ל בין נשא גיורת בין נשא ישראלית. וקשיא ליה השתא דבדידיה לא מצי תני מייבם. ושפיר תני חולץ דווקא. א"כ הכי הול"ל. הא דלא קתני מייבמין כו'. איידי דנקט בדידיה חולץ. דתני נמי בדידהו וחולצין. אע"ג דאינהו מייבמין נמי. כך נ"ל לתקן לשון תי"ט הלז. שנשתבש ע"י ט"ס קל שנזדקר בו. במקום מייבם. צ"ל מייבמין. וקצור לשון יש כאן.

בעלה פסלה שמע מהא. דהסריס נמי בר בעילה הוא. ולא בר הקמה. להוציא מדעת אחד מכותבי פלסתר. שחשב להגדיל חבל ההיתר לחסר ביצה אחת. מפני שיכול לבעול (וממילא מוליד גם כן. לפי שבוש דעתו) ולכן האשה מוחלת. ומותר לבוא בקהל רחמנא לצלן מהאי דעתא שבישתא. ואסור לבוא דבר כזה בקהל חסידים בכתב בית ישראל לא יבואו. לראות דברים בטלים כאלה בבלע את דברי הקודש ולעבור ח"ו על דברי התורה. לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב טהור ולא יראו. וצריך לבערם אם יבוקשו לא ימצאו. אך למען ימחה אבן הטועים בדרך התורה. ורוצים לפסוק בדיני ומשפטי ה' צדקו. ע"פ דעת ב"ו בעלי החקירה. אסר לא כדת משה וישראל. ולא כאלה חלק יעקב. ומה לנו ולהם לדון על פיהם במשפטי התורה האלהית. אשר לא עשה כן לכל גוי. והנה מצאתי ראיתי לבעל ס' שער השמים. העיד משם הערל וטמא ארסטו שר"י. שראה שור מסורס שרבע פרה והולידה. סריס השכל. נרבע הסכלות. ילד הטפשות. בן העקשות. החכם בעיניו. האומר בלבו אני ואפסי עוד ממשות. ברוך שהבדילנו מן התועים וחלק לנו מחכמתו האמתית. בה עלה נעלה וירשנו ההצלחה הנכספת והאושר הקיים והישות.

אנדרוגנינוס עיין עזר אור.