לחם שמים על משנה יבמות ו:ו

לא יבטל עתי"ט שנשתבש לשונו. וכך צ"ל: והבי"ת בקמ"ץ ודגושה. שהוא מבנין נפעל וקרמ"ז לא הרגיש בט"ס דמוכח, ואשתבש במ"כ.

ומ"ש בתי"ט בטעם שלא שנו לא יבטל (פד"ב) פ"ו. מפני שהוא דבר שאינו בידו.

שבוש הוא במ"כ. כי הבטול הוא דבר שבידו ודאי. והו"ל למתני לא יבטל פ"ו. אלא ה"ט משום דהוה משמע שלא יבטל מאחרים. ובהא לא קמיירי.

אא"כ י"ל אשה ובנים. בש"א כו'. דכ"ע למיתה לא חיישי. ומתניתין. דלא כר"י.

ושהה עמה עשר שנים עתשו' אמ"ה ז"ל. (סמ"א) ולענין מ"ש תו' בשם ס"ע עיין מ"ש שם בפירושי עולם ברור. פ"א.

האיש מצוה כו' דכתיב וכבשה. בגמרא. רי"א מהכא (נראה דקשיא ליה אדר"א דיליף מוכבשה. משום דכבישה אארץ קאי) אא"ש פרה ורבה. ול"ק פרו ורבו.

כתו' ז"ל. אע"ג דלאדה"ר קאמר פ"ו. ההוא ברכה בעלמא. ע"כ.

וכן הכתוב בנח בצאתו מהתיבה פרו ורבו. הוצרך לברכה. אחר שנמעט זרע אדם במבול. אבל ביעקב לא היה צריך לשלש עוד בדבר הברכה. אם לא ללמדו מצות פ"ו. כך צריך לפרש סוגיא דהכא על כרחנו. אך צ"ע דהיכי יליף מהכא דין פ"ו. הא ההיא שעתא כבר קיים יעקב פ"ו. מי נימא דאתי כר' יהושע לעיל (פב"ב) א"ה נגמר מניה נמי. דחיובא דפ"ו לעולם במקומו עומד. אף אם יוליד איש מאה. אינו רשאי להפטר ממנה: ולא מד"ק ודרך עצה טובה. כדכתיב התם טעמא כי אינך יודע איזה יכשר. אלא חובה מדין תורה. ולא דרשינן טעמא דקרא. וי"ל אפ"ה אתי שפיר. דאי איתא דאיהי נמי מפקדא. אכתי הול"ל פרו ורבו לתרווייהו. משום דאינהו כולהו לא קיימו פ"ו אליבא דב"ה. לבר מלאה.

אבל לא האשה ואע"ג דאינה מצווה מדין תורה. מיהו מדברי קבלה. מפקדא אלשבת. עפ"ד דגיטין מ"ה.