לחם שמים על משנה יבמות ו

מזיד לשם זנות. שאומר בפרוש שאין כוונתו לשם מצוה. ועל דרך זה יש לפרש ברצון. שאינו אומר שמתכוין להכעיס לזנות דווקא. גם לא למצוה. אלא בסתמא ובשתיקה.

קנה פליגי בה רו"ש למאי קנה. גמרא (דנח"א) ועמ"ש בחי"ג שם.

ויידע המעיין דכולה מתניתין דייקא. דביאה כל שהיא קונה ביבמה. ולא בעינן עדים לגמרי. אלא דבהגה דש"ע (סקס"ו) הביא לנו דבר חדש משם ש"ג שצריכה עדים. מה שלא שמענו עד כה בשום מקום. ואף רו"ש ל"פ לענין להאכילה בתרומה. אלא בביאה גרועה. אבל בביאה גמורה. כ"ע מודו דקנה לכל דבר. ואשתו גמורה היא כמ"ש רש"י בפירו'. ועמ"ש שם בחי"ג (ד' נ"ז א) ועמו"ק.

ועוד ראיה אע"פ שאינה צריכה. מגמרא (נח"א) שבא עליה יבם בבית חמיה. וע"כ צ"ל שלא בעדים. דאל"ה. ודאי לא הו"ל למקרייה שומרת יבם. ואפ"ה קאמר תלמודא אשתו מעליא היא. ועוד ראיה מקטן דקנה ביבמה. אע"ג דלאו בר נשואין הוא. וכי בעיל בעדים. או שלא בעדים. הכל שוה.

דילמא לא קאמר ש"ג אלא לענין דלהוי ביאה חשיבא כמאמר. דאצרכוה רבנן לכתחלה. ושמא גזרה דרבנן היא. דלא תיפוק בלא גט וחליצה. שלא יאמרו יבמה נפטרה בלא כלום. או בגט בלבד. אבל לענין קנין לא שמיע לי כלומר לא ס"ל. אלא ודאי. קנאה קנין גמור לכל דבר בביאה גמורה מיהא. ול"צ עדים כלל לענין זה.

ועפ"ז נתיישב לי פירש"י פר"ג (נא"ב) שדחוהו תו' (שם ד"ה אי ביאת) בכח הזרוע. וחשדוהו בטעות מוחלט. ואני לא כן אדמה חלילה. אדרבה טוב וישר הוא. עחי"ג בס"ד. [עיין מנ"ח מצוה תקצ"ט שכ"כ - המגיה].

אשה ובנים אשה (ילדה) לפרות ולרבות עמה. או בנים קתני. לפ"ד רמב"ם. בפט"ו הלכות אישות. באמת בגמרא (סב"ב) אמרינן מתניתין דלא כר' יהושע. מ"מ הא קיי"ל הלכה כר' יהושע: א"כ צריך ליישב המשנה. לפי דר"י ג"כ. ונ"ל שאין הכרח לפרש או דווקא. דאפילו יש לו בנים. מצווה על פ"ו. ואפילו הוליד בנים בילדותו. צריך לישא בת בנים. כדי להוליד בנים גם בזקנותו. א"כ אע"ג דבאשה בלא בנים ודאי סגי (כל שלא שהה עמה עשר שנים) אבל בנים לחוד מיהא לא מהני. עד דאיכא נמי אשה. להכי לא אפשר למתני או. והא דלא תני אשה לחוד. כיון דבדידה תליא. לאשמועינן טעמא. דמשום בנים הוא ובבת בנים עסקינן. וממילא שמעינן נמי בהדיא דבבנים גרידי. לא סגי. אלא באשה הראויה לבנים תליא מילתא.

רי"א כו' שהיא זונה כל ביאה שאין בה פרצה. כמו כן ירבה וכן יפרוץ. ופרצת ימה וקדמה. כי ימין ושמאל תפרוצי. ומקנהו פרץ בארץ. ועתי"ט בשם התו' מ"ט שריא קטנה. ובודאי זקנה נמי אינה אסורה אליבא דר"י. דא"כ זקן וזקנה. צריכין להפרישם לדבריו. ע"כ צ"ל דלא קאמר כל ביאה כו'. אלא כשלא באה. או לא תבוא לכלל פרצה. והוא הדין לנושא הזקנה שאינה בת בנים. דודאי אסירא לדברי ר"י אפילו לזקן. כ"ש לבחור. ומילתא פסיקתא נקיט. אבל הנושא קטנה שתבוא לכלל פרצה. או מי שנשא ילדה והזקינה אצלו. שכבר נשאת לו לשם פרצה. אינה בכלל. ושוב אינה נאסרת עליו. ולא פקעה ממנו חובת עונתה כל זמן שאפשר להם.

לא יבטל עתי"ט שנשתבש לשונו. וכך צ"ל: והבי"ת בקמ"ץ ודגושה. שהוא מבנין נפעל וקרמ"ז לא הרגיש בט"ס דמוכח, ואשתבש במ"כ.

ומ"ש בתי"ט בטעם שלא שנו לא יבטל (פד"ב) פ"ו. מפני שהוא דבר שאינו בידו.

שבוש הוא במ"כ. כי הבטול הוא דבר שבידו ודאי. והו"ל למתני לא יבטל פ"ו. אלא ה"ט משום דהוה משמע שלא יבטל מאחרים. ובהא לא קמיירי.

אא"כ י"ל אשה ובנים. בש"א כו'. דכ"ע למיתה לא חיישי. ומתניתין. דלא כר"י.

ושהה עמה עשר שנים עתשו' אמ"ה ז"ל. (סמ"א) ולענין מ"ש תו' בשם ס"ע עיין מ"ש שם בפירושי עולם ברור. פ"א.

האיש מצוה כו' דכתיב וכבשה. בגמרא. רי"א מהכא (נראה דקשיא ליה אדר"א דיליף מוכבשה. משום דכבישה אארץ קאי) אא"ש פרה ורבה. ול"ק פרו ורבו.

כתו' ז"ל. אע"ג דלאדה"ר קאמר פ"ו. ההוא ברכה בעלמא. ע"כ.

וכן הכתוב בנח בצאתו מהתיבה פרו ורבו. הוצרך לברכה. אחר שנמעט זרע אדם במבול. אבל ביעקב לא היה צריך לשלש עוד בדבר הברכה. אם לא ללמדו מצות פ"ו. כך צריך לפרש סוגיא דהכא על כרחנו. אך צ"ע דהיכי יליף מהכא דין פ"ו. הא ההיא שעתא כבר קיים יעקב פ"ו. מי נימא דאתי כר' יהושע לעיל (פב"ב) א"ה נגמר מניה נמי. דחיובא דפ"ו לעולם במקומו עומד. אף אם יוליד איש מאה. אינו רשאי להפטר ממנה: ולא מד"ק ודרך עצה טובה. כדכתיב התם טעמא כי אינך יודע איזה יכשר. אלא חובה מדין תורה. ולא דרשינן טעמא דקרא. וי"ל אפ"ה אתי שפיר. דאי איתא דאיהי נמי מפקדא. אכתי הול"ל פרו ורבו לתרווייהו. משום דאינהו כולהו לא קיימו פ"ו אליבא דב"ה. לבר מלאה.

אבל לא האשה ואע"ג דאינה מצווה מדין תורה. מיהו מדברי קבלה. מפקדא אלשבת. עפ"ד דגיטין מ"ה.