לחם שמים על משנה ידים ג

לענין מ"ש תי"ט בשם תו' דגם אידים טהורות שנגעו בספר אפילו סמוך לנטילה גזרו. שלא חלקו.

עמו"ק א"ח (סקמ"ב).

שבתחלה ושבסוף בתחלת הספר צריך שיהא פנוי כדי לגלול כל הספר. שהספר מסופו לתחלתו הוא נגלל עכ"ל.

מכאן נראה שאע"פ שקוראין באמצע הספר או בסופו. צריך לחזור ולגללו לתחלתו. א"כ לא יפה אנו עושין. שאנו מניחין הס"ת גלולה במקום קריאתה. בין בתחלת הספר בין באמצעו ובסופו. וכן מוכח להדיא במדביק דבסמוך. דזיל בתר טעמא. וק"ל.

מגלה שכתוב בה כלומר יריעה של ספר תורה כו'. אע"ג דתני לעיל ספר שנמחק. סד"א משום דבא מספר גדול. ואי תני הא. הו"א משום דעתיד להיות ספר שלם. להכי תרווייהו צריכי. אלא שצ"ע. מניין לנו להוציא משמעות הלשון מפשטו. ואמאי לא נפרש מגלה. כסתם מגלה בכל מקום שהיא מגלת אסתר. והא ודאי היא מטמאה הידים אליבא דכ"ע. כדמשמע הכא בפרקין. והכי איתא נמי בהדיא. בגמרא פ"ק דמגלה. איברא אשכחנא בגמרא דחלק (ד"ק) שאינה צריכה מטפחות. משמע דאינה מטמאה הידים. דהא משו"ה גזרו טומאה על הספרים. משום דר' פרנך שלא יאחוז ס"ת ערום. וכ"כ התו' דס"ת לאו דווקא. וצ"ע. ואפשר לפרש מגלה. על חתיכת קלף קטן. לכתוב עליו כל מאומה. לא לדבקו בס"ת. כענין שכתוב קח לך מגלת ספר. וקרוב לשמוע.