לחם שמים על משנה טבול יום ב

ונגע בה כו'. אי אפשר לגרוס כן. דמשמע על ידי מגע קדרה. נפסלו המשקין. והרי אפילו היתה כלי שטף אינה מקבלא טומאה ממגע ט"י. כ"ש סתם קדרה היא של חרס. שאינה מקבלת טומאה מגבה. אלא ה"ג ונגע בהן. ואמשקין קאי. שנגע בהן ט"י. ובחבית פתוחה עסקינן. קמ"ל אע"פ שנפסלו המשקין. קדרה טהורה. ודווקא משקה תרומה. אבל אם היה משקה קודש. דמטמא ליה ט"י (כשטת משנתנו. דס"ל כא"ש) אז היתה גם הקדרה טמאה.

חבית סתם חבית של חרס היא. ולכן שוקעת בבור שבו משקה. ובפתוחה איירי. וכ"פ הר"ש.

ונגע בו ביין. שבבור של תרומה משפה ולחוץ אינה חבור. היין שבחבית לא נפסל. והחבית לעולם טהורה אא"כ היו משקין שבבור ושבחבית קודש.

חבית מלאה משקין של תרומה.

ונגע בו במשקה שבנקב. ולשון ר"ש ונגע ט"י במשקה בנקב ההוא כדי לסתמו.

טמאה תמהני פסולה הו"ל למתני' תי"ט.

ער"פ דמשקה שנגע בו טבול יום. טמא הוא לפסול את הקודש.

מן הצדדים כתב רע"ב ואין פסול אלא מה שנגע ויעלה באחד ומאה. אתיא כדברי ב"ה מ"ד פ"ה דתרומות.

עתי"ט אבל הר"ש כו' ונ"ל דטעמא דיותר מסתבר להיות חבור מה שנמשך ממה שיהא חבור לפי שהוא בסיס. שהנמשך דביק כלו מיקרי טפי.

כך הוא ודאי. לפי שאינו נפרד ממנו. אלא רץ אחריו. משא"כ בבסיס. שאינו הולך אחר מה שלמעלה ממנו. אע"פ שגם הוא נגרר אחריו דרך מינקת. ע"י המשכה בפה. לא מאליו.

בעבוע שבחבית שנקב נראה שצריך שיהא הנקב טפח. אפילו המשקין סותמין הנקב. אינן חוצצין. כמ"ש בס"ד פ"ח דאהלות.

עיין תי"ט. אבל הראב"ד דקדק כו' אלא על האבעבוע עצמו אמר וללמד אם יכנס שרץ באוירו. וקאמר שאם הנקב החיצון הוא מלמעלה והפנימי מלמטה. שהאבעבוע טמא מאוירו כו'.

פירוש תמוה הוא זה. כי הלא כ"ח שניקב שיעורו בכונס משקה. כ"ש זה שיש לו שני נקבים. ואינם פחותים מטפח. שאפילו היתה מיוחדת לאוכלין. שעורה בכגרוגרת.