לחם שמים על משנה תמורה ה:א

שהיתה מעוברת בבהמה לא מצינו שנתנו חכמים שיעור לימי גמר צורת הולד (כי באשה שיערו ארבעים יום. פחות מזה. מיא בעלמא נינהו) ונראה דבהכרת העובר תליא מילתא. דהא מעוברת בעינן (ומקמי הכי ודאי לא מצי מקדיש. דהו"ל דבר שלא בא לעולם) כדתנן. א"כ בהכרח צריך שיוודע עוברה.

ושמא בשליש ימי עיבורה. ניכר הוא. כמו באשה. היינו בגסה שלשה חדשים. ובדקה. חמשים יום. ומהכרת עובר ואילך. הו"ל בא לעולם. כמ"ש פ"ג דקדושין (ועמ"ש בס"ד פ"ט דבתרא) ובת כמה תהיה הבהמה לחוש לעבורה. ולא קודם. ערפ"ג דבכורות. ואם טינפה דקה. או ילדה. ובגסה שילדה. או שהפילה שיליא. אין לחוש לעבור עד אחר שלשים יום.

אם זכר עולה לרש"י ורע"ב דבכור לא קדיש אלא ברחם. ר"ל בצאתו מרחם. דכתיב פטר רחם בשעה שפוטר את הרחם.

ואם נקבה כו' בבהמת קדשים איירי. ובהקדישה ואח"כ נתעברה.

ואם נקבה זבחי שלמים כו' הכא דלמיתה אזיל. רשאי לשנותו אף לשלמים. ובהכי ניחא דלא תקשי רישא. עולה אין. שלמים לא. דלא שרי לנחותיה מקדושתיה.

אם זכר עולה כו' אע"ג דיכול לעשותו שלמים כו'. תי"ט. ר"ל בבהמת קדשים. א"נ בחולין. שאינה מבכרת. כך נ"ל לדחוק לפרש כוונתו. אע"פ שאינו נראה כן מלשונו הסתום. ונדמה תמוה לכאורה.