לחם שמים על משנה תענית א:ו

ממעטין באירוסין ובנישואין. כתב תי"ט משם התו' ר"ל שלא יהיו ששים כלל. וחמירי מט"ב שמארסין בו עכ"ל:

ואני אומר לענ"ד אין זה מוכרח. דודאי מי שאין לו אשה ובנים מותר לארס. מדקתני אירוסין דומיא דמו"מ ובנין ונטיעה. וממעטין נמי אכולהו קאי. דלא אסרו גם כן אירוסין ונישואין. אלא למעט בהם:

ומעצמו מבואר השיעור מה שהוא קורא ממעטין. דהיינו כשיש לו אשה ובנים. שאז אינו אלא רשות. דומיא דבנין של שמחה. וגם בט"ב נ"ל שלא הותר לארס בו. אלא בהאי גוונא במקום מצוה:

ודצריכינן לטעמא שלא יקדימנו. (ובאמת בגמרא ליתא אלא לענין ח"ה. מ"מ הפוסקים שהזכירוהו הוצרכו לו) הוא מפני שאינו אלא יום א'. והו"א אע"ג דמצוה עביד. אית ליה לשהוייה בתר ט"ב. אבל פשוט שאין אירוסין מותרין בו לשמחה בעלמא. בשכבר יש לו אשה ובנים. אלא כדאמרן. דחדא דינא אית להו לימים הללו עם ט"ב. ועיין בב"י הל' ט"ב דמשמע דחמירא ליה אבילות ט"ב. משל ימים אלו שאמרו בהן ממעטין כשעברו אלו ולא נענו:

יצא ניסן. מ"ש הרע"ב וכל הדינים האלו בא"י אבל האיים הרחוקים כו' כל א' וא' שואל הגשמים בזמן שצריך להם. עמ"ש בזה בס"ד בחיבורי לטא"ח (סימן קט"ז):