לחם שמים על משנה תענית א:ג

כדי שיגיע אחרון שבישראל. שלפעמי' מתעכבין קצת בירושלים עד שיעבור החג כולו עכ"ל תי"ט:

ונתעלמה ממנו הלכה שתלמוד ערוך הוא בידינו (סוכה דמז"א) דשמיני טעון לינה בירושלים. והוא מכלל פז"ר קש"ב לפי' התו'. דשמיני רגל בפ"ע הוא. הרי על כרחך בכל זמן הכל צריכין להיות בירושלים בשמיני עצרת. שטעון ראיית פנים כמו החג עצמו. ולכן לעולם ולכל אדם העולה לרגל. אין רק ט"ו ימים אחר המועד. עד ז' במרחשון:

לנהר פרת. עבתי"ט שחשב חשבונו' לכוין מדת ט"ו יום מירושלים. לקצה צפונה של א"י שהוא נהר פרת:

וצ"ע שהרי פרת אינו הולך בצפונה של א"י ביושר אלא באלכסון על פני קרן צפונית מזרחית. נוגע ואינו נוגע כנראה במפת העולם:

ואף שהכתוב הגביל את פרת בתחומי א"י. לא זכו שתתקיים להם אותה הבטחה. שהיתה על תנאי. וכן כתב הרמב"ם בספרו שכל יד נהר פרת לסוריא תחשב. ותנא בבית שני קאי. (עמ"ש בס"ד בחי' פ"ק דפסחים) ועוד באלכסון מתרבה הדרך כי אע"פ שירושלים קרובה לקצה מזרחה של א"י. ואינה רחוקה מן הירדן שהוא גבולה רק יום א' מ"מ אין שם מהלכו של פרת כנגד הירדן. אך רחוק בינו ובין פרת מהלך רב כי כל ארץ הארא"ביאה מפסיק ביניהם. כי פרת הוא ההולך קדמת סוריא וערב אל בבל ועובר בים הפרסי ונופל באוקיינוס הדרומי הנקרא הערבי. ועל כרחך אתה צריך לדברינו שכבר כתבנו והוכחנו בעזה"י בחי' הנז' באריכות. שבאמת מהלך שלשים יום הוא כי ליכא שיירתא. איברא כי שכיחי דאזלי ביממא וליליא. הוא דלא הוי אלא ט"ו יום כדתנן הכא. ונסתייע מ"ש שם שגם שוכני ח"ל חייבים לעלות לרגל כל שאינם רחוקים יותר ממהלך ל' יום. ע"ש.

משנה לחם בלח"ש על תנאי (אלא שלפעמים איזה מלכים אדירים בבית שני הרחיבו גבול א"י. וכבשו הסוריא תחתם לזמן מה. אך לא התמידה בידיהם).