לחם שמים על משנה סוטה ט:טו

פסק העושר מן החכמים אבל לא מנשיאי בית דוד דוק.

קטנותן כלומר תכליתן. כמו ליום קטנות. ועמ"ש בס"ד מ"ג פ"ח דשבת. דכוותיה שמואל הקטן. אלעזר זעירא דמן חברייא.

בוטל כבוד התורה עמ"ש בס"ד בדרוש תפלת ישרים.

ומתה טהרה ופרישות לשון תי"ט לא ידענא אמאי נקט לשון משונה ול"ק ובטלה. עיין גמרא דמכות (דיא"ב) ותדע שענין ביטול הוא העדר הדבר מעיקרו. ונחשב כאילו לא היה. משא"כ לשון מיתה. הוא לשון הפסקה לשעתה בלבד. כי המתים להחיות. ודוק.

זיו הכהונה לשון רש"י שהיה חכם ועשיר כו'. ונ"ל שז"ש חכם. צ"ל כהן. עכ"ל תי"ט. לחנם רצה להגיה לשון רש"י המזוקק ככסף. וכי מה היה צ"ל כהן. דבר שהוא מפורש. מבואר מאליו בלשון משנה. אחר ששמענו שהוא זיו הכהונה הדבר ידוע מעצמו. וגם הוא הנודע ומפורסם בכהן. במם' פרה. ועל כן לא היה צריך רש"י לכתוב דבר זה לבטלה. רק שהיה חכם ועשיר בא להשמיענו. שזהו מה שנכלל בענין שם זיו בלבד שהוא תואר מוסף על מעלת כהונתו. לומר שהיה מבהיק זיווה. בהצטרף אליה מעלות החכמה והעושר. כי בצל החכמה בצל הכסף. וחכמת המסכן בזויה. ועטרת חכמים עשרם.

ואין שואל בשלום חברו. תי"ט. ושבוש הוא כי על הכלל יצא זה המאמר. ונוח הי' לו לומר ואין שואל בשלום ישראל. כענין שכתוב. מי יסור לשאול לשלום לך.

שרו על משקל ענו כשדיא. והוא לשון התחלה. ויחל נח. ת"א ושרי.

חכימיא הם החכמים מפרשי התורה ומקבליה בע"פ. שהיא קבועה בלב חכם לב. כך נ"ל.

ספריא הם בעלי מקרא. המלמדים התנוקות קריאת תורה שבכתב. מתוך הספרים כך נ"ל. ובגמ' (קדושין דל"א) לכך נקראו ראשונים סופרים.

והגליל ארץ עשרת השבטים.

והגבלן ארץ הגבלים.

בן מנבל בבי"ת. וכתוב הוא (מיכה ז').