לחם שמים על משנה סוטה ז

ותפלה ע"פ רע"ב עמ"ש בס"ד במו"ק א"ח סק"א. ועתי"ט מ"ש בשם התו'. ונראה לי דהוא הדין לספירת העומר. שנאמרת בכל לשון. ולפ"ד התו' כאן. ל"ל שיוצא בה אפילו בלשון. שאינו שומע. וזה שלא כדברי במג"א (סתפ"ט עמו"ק שם) שכתב להפך. שאפילו בלה"ק אינו יוצא. אם אינו מבין (עשי"ע ס"ס קל"ט).

מקרא בכורים התחיל התנא במ"ב כמו שהתחילה תורה בפרשת כי תבוא. שהיא מצוה של קריאה התלויה בארץ. שקיימו בכניסתן תחלה. אח"כ נצטוו על ברכות וקללות. ואע"פ שקדמו בפועל לפי שלא היתה מצוה לדורות. אלא לשעה. ובדין הו"ל להקדים חליצה דקדמה בתורה. אלא משום שחפץ לפתוח בברכה. ואח"כ חזר לסדר שסדורים בתורה. דהיינו לפרשה הסמוכה מלפניה. והדר נסיב לב"כ. דפגע בה ברישא. ממטה למעלה. ותו משום דכתיבא. וברכות כ"ג לא כתיבן. ודלג על פרשת המלך. שאינה אלא פעם אחת בשמטה. וקתני תדיר ברישא. והדר נקטה לפרשת המלך. דלא סגי בלא"ה. משא"כ באינך תרתי. דסגי בלא דידהו. ולא חיובא נינהו. אלא כי מתרמו. ונסיב משוח מלחמה בסוף. כדי לסיים בדבר טוב.

בשבעים לשון. מ"ש תי"ט בשם רה"ג לא שמיע לי כלומר לא ס"ל. כי מה לנו עם אומדנות הרוכבות על כנפי רוח. שתכליתן אינו אלא למעט בעוצם הנס. והלא אף לפ"ד אין הדבר נמנע מהיות נס נפלא. ומה לי נס גדול. או קטן ממנו. היפלא מה' דבר. ולא יבצר ממנו מאומה. לכן טרחא בכדי היא ודאי להתחכם בכאלה לבטלה בלי הכרח כל מאומה.

שנא' באר היטב בחשבון מרובע ה'. ה"י הי"ט היט"ב עולה שבעים. ובתי"ט סרסו ברבועו. ולכך הוצרך להגיה בשם רבו. לצרף עוד פעם התיבה עצמה. ושבוש הוא. כי התיבה כתובה היטב. ביו"ד אחר הה"א בכל מקום. ששרשה יטב.

ברכת כהנים עיין פיר"מ ז"ל. ואל תטה מחשבתך במה שמהבילים בו כותבי הקמיעות כו'. לכאורה יראה מלשונו זה שהיה מהביל כתיבת קמיעות לגמרי. וא"כ נגע ח"ו בכבוד חכמי התלמוד. ועמ"ש בעקיצת עקרב. משם תראה קצת התנצלות על מ"ש גם בסמ"נ מענין זה כדומה לזה. אך מה שהפריז על המדה בענין באור שם המפורש. עם שהאמת אתו בזה. שכך קורין חז"ל לשם הוי"ה ב"ה. אבל נקודו ודאי צריך למסורת עכ"פ. כמו שנראה בבירור בכמה מקומות בתלמוד. ביחוד ביומא ובפ"ד דקידושין וזולת. דוק ותשכח (ועמ"ש בס"ע דיוה"כ בס"ד במהדורא).

וכמדומה שהיה חושב גם כן משתגע. למי שעוסק בידיעת צרופי שמות. וכן שם בן ע"ב וכ"ב (והמה מוזכרים בתלמוד שהפליגו חז"ל בשבח היודעם וזהיר בהם) והדומים הידועים ומקובלים ליחידי סגולה. והנם אצלו נחשבים מהבילים ומשוגעים חלילה. אבל מחשבה כזאת היא חסרון ידיעה מסתרי תורה ודאי והעדר קבלה שלא זכה אליה. היא שגרמה לו לשום במלאכי ה' תהלה. שרי ליה מריה וימציא לו מחילה. ופעולת השמות. אמנם מפורש במקרא מאז בעלי המגדל ידעו מזה. כמ"ש ונעשה לנו שם (אלא שרצו להשתמש בו לפנייה חיצונית. לכן לא עלתה בידם. ע"י בלבול שפתם נתבטלה. לולי זאת היתה מחשבתם מתקיימת. כי חכמים גדולים היו כמ"ש בס"ה) בסוד ויעש דוד שם המ"י.

כנגד כתפותיהם עמו"ק א"ח (סכ"ח).

ברכות כ"ג. לשון תי"ט לא אתפרש מנלן ולפיכך נראה בעיני כו' לא קפיד על הברכות. אלא על הקריאה בתורה כו'. ע"כ. כל מ"ש בכאן. הבל ורעיון רוח. אבל הדברים כמשמען. שעל הברכות עצמן הכוונה. כי על הקריאה. משנה שאינה צריכה היא כלל. ומי ישמע לו לדבר הזה. להוציא הלשון מפשטו. ודקשיא ליה מנלן. לק"מ דכל ברכות המצות בכלל תפלה הן ורובן נאמרות ביחיד. ותפלה דיחיד אינה אלא בלה"ק. אלא דהנך ברכות כיון דבצבור הן. ס"ד דנאמרין בכל לשון. כתפלה. להכי אצטריך. טעמא פשוט משום דבתר קריאה נינהו כקריאה דמי. והוא הדין לברכות ק"ש דשייכן לתפלה וכל דכוותייהו. כמו ברכת התורה. ושל מגלה. דפשיטא שאינו מברך אלא באותו לשון שקורא וכן במגלה. אע"פ שקורין אותה ללועזית בלעז. מ"מ אם נראה עברית ודאי לא יברך עליה בלעז.

ומ"ש תי"ט בשם הר"מ שכל הברכות נאמרות בכל לשון וגם ברכת המצות. לא נזכר בלשונו שם ברכת המצות בפירוש. אלא מכללא שמע לה תי"ט. איברא הוא כלל שצריך לפרט כמ"ש עליו בס"ד ריש הל' ק"ש. ובהל' ברכות. והוא דבר מוכרח שע"כ צ"ל שיש יוצאין מן הכלל. כדי שלא יסתור הר"מ ד"ע (ועמש"ל מ"ח הסמוכה בס"ד) ואפי' את"ל דברכות המצות נמי בכלל. מ"מ ברכות דקה"ת. ודאי שאני. דדבר תורה הן ולא דמי לשאר ברכות (והיינו דאהני נמי לברכות המלך) ותו דדמי לקריאה. כיון דשייכי אבתרה. ואצ"ל ברכות כ"ג. בפרוש תני להו תנא. וסתמו כפירושו.

פרשת המלך ז"ל תי"ט גם בכאן ל"א מנ"ל. והר"מ כתב הקריאה והברכות בלה"ק. וי"ל ברכות מנלן כו' ועוד דבכ"ג דתנן בהדיא ברכות נ"כ בהן בחבורו שיהא בלה"ק ע"כ.

הוא הדבר אשר דברתי. שלא הוצרך להזכירם. כיון דקריאת הפרשה. אילה אלא בלה"ק. מיהו בפרשת המלך איידי דנסיב לה בהדיא. לאשמועינן דאינה אלא בלה"ק (דסד"א כיון דכתיב הקהל את העם כו' והנשים והטף וגו' למען ישמעו וגו'. יקרא לפניהם דברי התורה בלשון שהם מבינים דווקא. למען ישמעו וילמדו באר היטב. קמ"ל אף היא בלשונה נאמרת. ובאגב נסבינהו נמי לברכותיה.

ודנקט תנא פרשה. כבר שיער בתי"ט האמת. ואין כאן דבר הצ"ע מעתה.

מוצאי י"ט עושין ומעי"ט לא. משום דדחקא עזרה. כמ"ש רש"י פ"ק דמגלה. ובנין של עראי הוא דשרי בח"ה.

בשמינית נ"ל כך היא הגרסא האמתית. ותלמודא לא קבעי אלא דלא ליתי למטעי (ודילמא איכא דשביש ותני בשמיני) ולמתני בשמיני. משום דלכאורה קשיא משנה יתירא. ליתני בשמינית לחודא. א"נ סגי ליה במוצאי שביעית. ואנא ידענא דשמינית היא. אהכי איכא לשבושי ס"ד בשמיני תנן. וקאמר משו"ה לא תעלה על דעתך לגרוס כך. אלא אימא בשמינית גרסינן ודאי. וטעמא מאי תני הכי נ"ל אקרא קאי ולפרושי לקרא דמקץ ש"ש שנת השמטה קאתי. דמשמע כאילו היא שנת שמטה. ומפרש תנא דידן דאינה אלא שמינית (בשמינית היו עושין כל זה) ומחמת שהיא מוצאי שביעית. קרויה שמטה עדיין. ללמוד על קציר היוצא למוצאי שביעית. שנוהג בו דין שביעית. כדאיתא פ"ק דר"ה.

בימה על משקל חידה שירה בינה. וזה סיוע למ"ש המדקדק ריכ"א. ששם במה הוא לגזרת נחי עין. לא מנחי למ"ד ה"א כדעת ר' יונה ועשו חז"ל משקל מיוחד. לענין זה הנרצה כאן להבדילו מענין במה דקרא. שהוא עשוי להקרבה.

של עץ בעזרת נשים. כיון דאינו בנין של קבע אלא לפי שעה מותר. והיינו נמי דאהני לאסור בנין בח"ה. אי נמי אסור דל"ת לך כל עץ וגו'. הותר מכללו לצורך. כמש"ל דלא חל עליו. ולא נאסר אלא שלא לצורך. עמ"ש בס"ד שילהי פ"ג דמדות.

אחינו אתה ששמו מישראל. כך פרש"י כאן. וסותר למ"ש בפ"י יוחסין. עמ"ש בחי"ג כאן ושם בס"ד.

עשר תעשר מפני שהוא זמן אסיף ומ"ע. לשון תי"ט וק"ק כיון שבשמינית אחר שנת השמטה מיד היתה הקריאה. נמצא עדיין אין אסיף ולא מ"ע ע"כ. אומר אני יש מעשר ירק ופול המצרי. ולקט שכחה ופאה ודאי נוהגין אף במה שגדל בשמטה. כשנלקט בשמינית. ובפירות כל שלא באו לעונת המעשרות בשביעית. וצ"ע בספיחים.