לחם שמים על משנה שבועות ו:ז

ר"מ מחייב שבועה עתי"ט עד וה"ז כתובע ממנו מטלטלין וקרקע. דברי רשב"א הללו שגבו ממני. שהרי לדברי ר"מ. אין כאן אלא מטלטלים. גם סוף הלשון אינו מובן. וצ"ע בר"ן.

לא כי סלע הלויתני כו' עתי"ט בשם הר"ן דשקיל וטרי טובא מ"ט לא אמרינן שלא הודה לשלם לו אלא אם יחזיר לו משכונו כו'. ולא ידענא כל הך טירחא למאי. הא קאמר סלע הלויתני וג' דינרין היה שוה. הרי מחשב עמו. סבר וקבל לצאת י"ח. אע"פ שאינו מחזיר לו משכונו. אלא מחולק בשויו של משכון. ורוצה לנכות מחובו יותר ממה שאומר המלוה. אינו מבקש אלא הפסדו בלבד. ואי לאו הכי. מאי נ"מ כמה הוה שוה. והרי זה מובן היטב שרוצה לשלם היתר. ומסייע ג"כ למ"ש במאמינו. דקאי אכולהו.

שמא ישבע זה כו'. וא"ת ולמה שנה הטעם דנשבע תחלה. ולא שנה הטעם דעיקר שבועה למה היא דשמא עיניו נתן בה כו' תי"ט.

ולק"מ דהא אוקימנא למתני' בבבא דלקמיה. במאמינו. א"כ משו"ה ודאי לא משביעין ליה. דהא הימניה. אלא דחכמים אצרכוהו שבועה מכל מקום. מטעמא דלא יתחלל שם שמים.

ונמצא לפ"ז. עדיין אין דינו של הר"מ מוכרח ממשנתנו. ושגה בתי"ט בכך. גם בלא"ה לדינא צ"ע. אם יש לסמוך בפשיטות כדברי הר"מ. שהוליד מחמת קושיא הנ"ל דין חדש. שאם היה המשכון לשון זהב ולא בגדים שיש בהם רקמות. וכיוצא בהן שאין כאן טעם שמא עיניו נתן בו. ממילא אין כאן שבועה.

ואע"ג דסברא היא. אפ"ה זמנין דחביב לאדם. ביותר. מה שטרח בו. אע"פ שמינו מצוי בשוק. ביחוד אם הוא דבר שגדל ברשותו. כי ההיא דאמרינן אדם רוצה בקב שלו כו'. ואמרינן נמי הני מברכן. וכן אם הוא מעשה ידיו. כגון שארג בגד. וכל כיוצא בו. דפשיטא דניחא טובא. ושוי גביה טפי. אע"ג דשכיח לקנות כמותו בדמיו.

ואע"ג דאפ"ה לכאורה מסתברא כוותיה דהר"מ. דמאי אכפת לן אי שווי טפי לגביה דהיאך. משו"ה לא חביב גבי חבריה. הא לא שוי טובא. ואמאי נחשדיה בכדי. דהא שכיח ליה דכוותיה למזבן בשוקא. למה יהא רשע בחנם.

אעפ"כ צריך להתיישב בדבר. הל' למעשה כי לפעמים עם היות נמצא דוגמתו עכ"ז יש חלוק והפרש דק. בטוב איכות הדבר ההוא. ומורי ליה היתירא. ולא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. וסבר נמי לא בעינא דאטרח.

או שמא רוצה להנקם ממנו. מאיזה טעם. ומאחר שיודע שהדבר הלז. חביב עליו מאד. מבקש לאבדו ממנו ולהציל עיניו. וחושב שאין עון בידו אם נותן לו דמיו. ועוד פעמים שהדבר ההוא המופקד. כבר היה של הנפקד. שמכרו או שנתנו למפקיד או לזולתו. או הפקירו (שוב הוצרך המפקיד להפקידו או להשאילו או להשכינו. ביד הנפקד בעליו הראשון) עתה בראותו את שלו בידו. חזר וחמדו והחזיק בשלו החביב אליו מטעמים הנ"ל (אע"פ שהיה דחוק לפי שעה והסכים למכרו. או להפקירו באחת הסבות. עתה מתחרט הוא. וסובר שרשאי ומותר לעשות כך לחזור לשלו. ולהחזיר הדמים (ואשכחן כה"ג דמצוה היא משום ועשית הטוב והישר. כדקיי"ל שומא הדרא לעולם מה"ט. ועמ"ש בס"ד במו"ק ח"מ ס"ס רה) פשיטא דמורה היתר לעצמו כה"ג. הילכך לעולם שבועה זו במקומה עומדת לדעתי.

מכל מקום הכל לפי ראות עיני הדיין בזה. כפי ריחוק החששה. כך נ"ל לענין דינא. דהוי שודא דדיינא.