לחם שמים על משנה שבועות ג

עמ"ש בס"ד בשי"ע (סוף ס"ג).

נשבע לבטל את המצוה אמ"ר להרע או להיטיב. אמנם הוא מחייב בשבועה. על דבר שאי אפשר בו שייטב במקום להרע. או ירע במקום להיטיב. והם דברי רשות. הר"מ.

לא הבינותי זה. כי מדוע לא יהא אפשר שייטיב במקום שירע. כמו כן בדבר הרשות. כגון אם נשבע שלא יאכל בצל. והוא רע לו באמת (כענין ששנינו פ"ט דנדרים) הלא מיטיב הוא לעצמו. ואם נשבע שיאכלנו. הוא מריע לנפשו. במקום להיטיב. וכן אתה מוצא בכל דבר. ואפילו בנשבע שלא לאכול ככר זו. שהיתה פת הדראה. או אפילו נקיה. וכבר הוא שבע. והיה ירא מאכילה גסה. או שהיה חולה. ואסר עצמו בשבועה. מכל מאכל שיהא. חוץ מן המשקה. ובגמרא מפרש לה שפיר.

לא אכלתי עבר על שבועת בטוי. ונראה דלאו בר מלקות הוא. אם לא קבע זמן לאכול היום. דכי נשבע סתם. כלישנא דמתניתין. ודאי לא עבר עד שימות.

מיהא מכל מקום באיסורא קאי כל יומא. דילמא מיית ולא קאכיל. גם נראה פשוט שאומרים לו לאכול. וחייב לעשות כן. לעבור באחת. שלא יעבור בשתים. אפילו היה לו לעבור בקום עשה. כל שכן כאן. דבהך מעשה דקאכל. לא עבר על שום לאו. דשבועה שלא אוכלנה לא חיילא כלל. אלא בין אכל. בין לא אכל. כבר יצאה מפיו לשוא.