לחם שמים על משנה שבועות א:א

מראות ז"ל תי"ט שנים גרסינן. דמראה לשון זכר הוא. כדכתיב את המראה הגדול כו' תו'. ויתכן לפ"ד לגרוס שהם. אבל מראות לא קשיא. דלגרוס מראים. כו'. דמראה שם לזכר. בסימן הנקבה ע"כ. והנה מ"ש בשם התו' דמראות דמתניתין לשון זכר. מדכתיב המראה הגדול. במ"כ טעות הוא. כי שני משקלים הם. המראה בסגו"ל. הוא זכר. וקבוצו יוכיח. הגם אל מראיו יוטל.

אמנם מראות. הוא קבוץ נקבי. מן במראה אליו אתודע. הקמו"ץ. ולכן גם מ"ש תי"ט מראה שם זכרי בסימן נקבי. טעות הוא בידו. כי הסגולי. אין בו סימן הנקבה כלל. ורבים כמוהו במשקלו. מקנה מעשה. וזולתן שהם זכרים גמורים. ואם גם היה כדבריו. שהוא שם זכר בסימן הנקבה. אז ג"כ לא ישתנה בקבוץ. ממינו העצמי הזכרי. ולא ילך אחר הסימן הנקבי המקרי. כמו שנאמר מן יונה יונים. יענה יענים. לבנה לבנים. הילכך גרסת שתים עיקר.

ידיעות עתי"ט ז"ל אבל מה שהקשו תו' גבי מראות נתני לכולהו דדמין. ותרצו דליתיה בדלי דלות. לא הבינותי קושיתם. דהא כתיבן בהדדי נמי אמרינן עכ"ל אמנם דברי תו' מובנים היטב. ע"פ מ"ש דבחד סגי. כמ"ש בחידושי גמרא בס"ד. להכי מקשה שפיר נתני נמי דדמיין. אע"ג דלא כתיבן גבי הדדי.