לחם שמים על משנה שביעית ט:ט

ימכרו לאוכליהן. כתב הרע"ב שיפרע אותן. ונ"ל דהכי קאמר שהאוכלן בין הוא בין אחרים יפרעו דמיהן. ולא נתנו לאוכליהן בחנם. וזה מוכרח שא"א לומר שהוא יפרע הדמים. ואחרים שמקבלים מתנה ממנו יאכלו בחנם. שא"כ הרי הם אוכלים בטובה:

וגם אין לומר שדווקא הוא לבדו יפרע דמיהם. ולא יתן לאחרים אפי' בדמים. כי מה טעם בזה. מאחר שאין לו טובת הנאה מהם. שסוף סוף הדמים מתחלקים לכל אדם. מה לי הוא או אחר שיפרע דמיהן ויתחלקו. ועוד למה יקנסוהו שיפרעם בעל כרחו מה פשעו ומה חטאתו:

אלא ודאי לא שנא הוא או אחרים שוין בזה. שכל האוכל יתן דמיהן. כדי שלא יבואו לאוכלן בטובת הנאה. ובזה נסתלקה קושית התי"ט:

ודנקט לאוכליהן נראה לי דהך סתמא כר"י דמתני' דלעיל. שאין אוכלין אחר הביעור כ"א עניי' והיינו אוכליהן. דר"א סבירא ליה הני שרו בהו אף לדברי ב"ש. וחכמים קסברי דאפי' לאוכליהן שמותרין אחר הביעור. לא ינתנו פירות הללו לדברי ב"ש. אלא ימכרו אפי' לאוכליהן:

ודקתני תו ודמיהן יתחלקו לכל אדם. נ"ל דהכי פירושו שהדמים הללו כל העניים שוין בהם. ר"ל אפי' העניים הללו שלקחום לאוכלן ופרעו דמיהן. יכולין שוב ליקח חלק בדמים. והרי הן כשאר כל אדם שזוכין בפירות שביעית או בדמיהן. דסתמא היינו עניים כדאמרן. ויד כולן שוה בו. שלא תאמר שהלוקחים פירות אלו. נסתלקו מהם שאין להם עוד זכות בו. שלא יהא נראה כהערמה:

או שלא תחשוב דעבדו להו תקנתא במכירה משום היכרא בעלמא. כדי שידעו שפירות שביעית אינן נאכלין בטובה. ומיהא בדמיהן לא גזרו. ועניים הללו שפרעו דמיהן. קודמין לזכות בהן לכל אדם. קמ"ל דיד כל אדם עניי עולם שוה בהן. דלא ניתב כל הדמים ללוקחים הללו. דמיחזי כהערמה. אבל יכולין ליטול חלק בדמים. דכיון שאין להם חלק בו יותר משאר עניים. אין כאן טובה ושרי. אבל אין הכוונה בשאר כל אדם לכלול גם העשירים. ודוק: