לחם שמים על משנה שביעית ט

ונלקחין מכל אדם בשביעית. כתב הרע"ב ומן המשומר אפילו כחצי איסר אסור:

ונ"ל טעם נכון למה אמרו דווקא חצי איסר. והיינו משום דמעיקרא קאמר דמוסרין לע"ה דמי ג' סעודות. וקיי"ל בעירובין [ד' פ"ב ע"ב] ובשילהי פאה [פ' ח' משנה ז'] ובכמה דוכתי. דככר בפונדיון הוי שתי סעודות. והפונדיון הוא שני איסרין. נמצא סעודה באיסר ומשום דנקט מעיקרא שיעורא דג' סעודות שהוא אכילה ליום. נקט השתא נמי חצי איסר. דהו"ל חצי סעודה. דקמ"ל דבשמור אפי' חצי סעודה א' אסור:

ותו למ"ד צא מהן מחצה לחנוני [שם בעירובין ד' פ"ב ע"ב] שמשתכר בככר הנאפה. א"כ בתבואה הניקחת מן השוק משכחת. דמטי כדי סעודה א' לחצי איסר. ובהכי עסקינן בלוקח מן השוק. ודווקא כחצי איסר. דהו"ל שיעור סעודה הוא דאסור. הא בציר מהכי דליכא שיעור שביעה לא. דלא גזרו כולי האי וזה ישר מאד:

ספיחי חרדל מותרין שלא נחשדו עליהן. לשומרן שאינן חשובין בעיניהם. כדאיתא בירושלמי. ולשון הרע"ב אינו מדוקדק קצת:

משנה לחם ועבר הירדן סתם. הוא במזרחו של ירדן. ועמ"ש בס"ד מ"י פי"ג דכתובות.

משנה לחם והגליל חלקי שאר שבטים. מעבר לירדן ימה.

משנה לחם ושפל לוד מ"ש רע"ב לקוח הוא מפירושו של הר"מ. ופלא גדול על חכם מופלא כמוהו. שיאמר דבר זר כזה. וכי מה ענין לוד ובית חורון והר המלך לעבר הירדן. במ"כ נפל בטעות מפורסם. כי לוד בארץ יהודה ובנימן. והיא מערי המצורות אשר ליהודה. וכן בית חורון מבואר בספר יהושע שהוא מעבר הלז. והאמת דהני תלת. פירושא דשלש קמאי דארץ יהודה נינהו. אבל שלש ארצות שבעבר הירדן. לא נזכרו במשנה. ור"ח שנאן בתוספתא. שם תמצאם על נכון.

משנה לחם וכל הארצות כו'. עפיר"ש ז"ל. והשתא זיתים ניחא שכל הארצות שוות אבל ענבים כו'. נראה שצ"ל אבל תמרים. ועדיין הלשון צ"ע. כמדומה גרסא אחרת היתה להר"ש בגמרא דידן בפמש"נ.

רג"א כל שכלה וכו'. והלכה כדבריו. כתב הרב תי"ט ז"ל אבל תימא אי הלכה כר"ג א"כ הא דפירש הר"ב בספ"י [נ"ב צ"ל בס"פ ז'] דשביעית אוסרת בנ"ט קודם הביעור דלא כהילכתא עכ"ל:

ושותא דמר לא ידענא ומאי דעתיה. דמה ענין שביעית שאוסרת בנ"ט קודם הביעור. דלענין קדושת שביעית אתמר כדפרישית התם. דבנתערב של ששית בשביעית קיימינן התם. עלה קאי התם דבעי לעולם נ"ט. כדי לחייב כל התערובות בקדושת שביעית שלא להפסידן ושלא לעשותן סחורה כדין פירות שביעית גופייהו דנהגא בהו קדושה לפני הביעור. אבל לענין ביעור דהכא מיירי בפ"ש לחודייהו והגיע שעת ביעור. מה ראיה מדבר שנוהג לפני הביעור. דדבר אחר הוא לגמרי. דאפשר לומר שחמור ואפשר קל (עמ"ש לעיל ספ"ז):

ופלא עצום אדמהדר אפירכי ממ"ש הרע"ב הו"ל לאתויי ממתני' לאקשויי מדין הביעור גופיה. דהא תנינן תמן [פ' ז' משנה ז'] שביעית אוסרת מין בשא"מ בנ"ט. והרי כאן שהגיע שעת ביעור לירק א' שבחבית שחייב לבערו. ואפ"ה אינו אוסר את השאר. ולאחר הביעור מי איכא מאן דאמר דאינו אוסר בנותן טעם:

איברא דהא נמי לק"מ. דאיכא לאוקמי ההיא דשביעית אוסרת בנתערב אחר שעת איסורו. שכבר הגיעה שעת הביעור ונאסר הוא דאוסר בנ"ט. אבל אם נתערב בהיתר. כבר בטל ואינו חוזר וניעור לאסור. עד שתגיע עונת הביעור לעיקר. דהטעם כמי שאינו מאחר שנתבטל בהיתר. ומיצרך צריכי תרתי בבי כדכתבינן התם:

ואי נמי כלישנא אחרינא דפרישנא התם. דחד בבא לנתערב בשביעית עצמה קאתי. דקמ"ל דאפ"ה חוזר וניעור. לאסור בשעת הביעור. מ"מ איכא למימר דלא קיי"ל הכין. אלא דווקא אם נתערב לאחר הביעור הוא דאוסר דקאי ליה ר"ג כוותיה דההוא תנא. אבל קודם הביעור קיי"ל כר"ג. דלא מחמיר לחייב הכל בביעור. מאחר שנתערב בהיתר:

ולא דמי לנ"ט דאוסר בשביעית עצמה לענין קדושת שביעית שבזמן איסורו נתערב. ועוד שהיא מן התורה. משא"כ בביעור שעיקרו אינו אלא מד"ס. ולכן הקילו בו שיאכלנו אפילו על האחרון. ומה שאוסר אחר שעת הביעור לפי שכבר נאסר. ובאיסורא קמערב:

אי נמי אפי' תימא כולה מתני' דהתם נמי ר"ג היא. ואף למאי דאמינא דהתם בתערובת דלפני הביעור עסקינן דנאסר וחייב בביעור. מיהו מודה ר"ג בשהגיע שעת הביעור של אחרון שהכל נאסר. רצוני אע"פ שיש עמו דברים של היתר ושל ששית. הכל מתבער עמו מאחר שנ"ט. ולא מיקל הכא אלא כל זמן שלא הגיעה שעת ביעור האחרון ודוק כך נ"ל ברור ולא קשיאן פסקי אהדדי:

משנה לחם בית נטופה ע"ל רפ"ז דפאה.

מאימתי נהנין ושורפין בתבן. עיין לעיל שילהי פ"ח בתי"ט [משנה י"א] דצריך לפרש כאן הנאה ושריפה לצורך מלאכה. ולא לצורך הנאת גוף האדם. לפמ"ש בכ"מ שם בלישנא בתרא:

ימכרו לאוכליהן. כתב הרע"ב שיפרע אותן. ונ"ל דהכי קאמר שהאוכלן בין הוא בין אחרים יפרעו דמיהן. ולא נתנו לאוכליהן בחנם. וזה מוכרח שא"א לומר שהוא יפרע הדמים. ואחרים שמקבלים מתנה ממנו יאכלו בחנם. שא"כ הרי הם אוכלים בטובה:

וגם אין לומר שדווקא הוא לבדו יפרע דמיהם. ולא יתן לאחרים אפי' בדמים. כי מה טעם בזה. מאחר שאין לו טובת הנאה מהם. שסוף סוף הדמים מתחלקים לכל אדם. מה לי הוא או אחר שיפרע דמיהן ויתחלקו. ועוד למה יקנסוהו שיפרעם בעל כרחו מה פשעו ומה חטאתו:

אלא ודאי לא שנא הוא או אחרים שוין בזה. שכל האוכל יתן דמיהן. כדי שלא יבואו לאוכלן בטובת הנאה. ובזה נסתלקה קושית התי"ט:

ודנקט לאוכליהן נראה לי דהך סתמא כר"י דמתני' דלעיל. שאין אוכלין אחר הביעור כ"א עניי' והיינו אוכליהן. דר"א סבירא ליה הני שרו בהו אף לדברי ב"ש. וחכמים קסברי דאפי' לאוכליהן שמותרין אחר הביעור. לא ינתנו פירות הללו לדברי ב"ש. אלא ימכרו אפי' לאוכליהן:

ודקתני תו ודמיהן יתחלקו לכל אדם. נ"ל דהכי פירושו שהדמים הללו כל העניים שוין בהם. ר"ל אפי' העניים הללו שלקחום לאוכלן ופרעו דמיהן. יכולין שוב ליקח חלק בדמים. והרי הן כשאר כל אדם שזוכין בפירות שביעית או בדמיהן. דסתמא היינו עניים כדאמרן. ויד כולן שוה בו. שלא תאמר שהלוקחים פירות אלו. נסתלקו מהם שאין להם עוד זכות בו. שלא יהא נראה כהערמה:

או שלא תחשוב דעבדו להו תקנתא במכירה משום היכרא בעלמא. כדי שידעו שפירות שביעית אינן נאכלין בטובה. ומיהא בדמיהן לא גזרו. ועניים הללו שפרעו דמיהן. קודמין לזכות בהן לכל אדם. קמ"ל דיד כל אדם עניי עולם שוה בהן. דלא ניתב כל הדמים ללוקחים הללו. דמיחזי כהערמה. אבל יכולין ליטול חלק בדמים. דכיון שאין להם חלק בו יותר משאר עניים. אין כאן טובה ושרי. אבל אין הכוונה בשאר כל אדם לכלול גם העשירים. ודוק: