לחם שמים על משנה שביעית ו:ד

משיעשה כיוצא בו. מפני שרבה ההיתר. וסיים הר"ש אע"ג דבירק אזלינן בתר לקיטה. מ"מ חיישינן שלא יהא מן הנלקט בשביעית עכ"ל:

פירוש לדבריו דאע"ג דנלקט במוצאי שביעית. ובירק אזלינן בתר לקיטה. א"כ למאי צריך שיעשה כיוצא בו כי היכי דלבטיל. הא בלאי הכי לשתרי משום דנלקט בהיתר. מ"מ אסור ליקח הירק במוצאי שביעית קודם שיעשה כיוצא בו דחיישינן שמא יהא מן הנלקט בשביעית:

והא. ודאי דלהרע"ב לא ס"ל הכי דודאי לא אזול בתר לקיטה לקולא. כדכ' בהדי' לעיל במ"ג. וגם הר"ש גופיה לא ס"ל הכי במסקנא. ולא יפה עשה הרב תי"ט ז"ל שהעתיק דבריו הללו (דהוה סא"ד דהר"ש) בסתמא. כאילו כללא דמילתא דירק בתר לקיטה בין לחומרא בין לקולא. וכ"ש אחר שאין כן דעת הרע"ב כמ"ש בבירור. והרב תי"ט לא קיבל עליו רק לבאר שטת המשניות ע"פ דרכו של הרע"ב בלבד. כאשר יעד בהקדמתו שאינו חושש כאן לדעת שאר המפרשים ז"ל. ופשוט שלדעת רע"ב א"צ לחששה זו. דבלא"ה נמי אפילו נלקט בודאי במוצאי שביעית אסור כל זמן שלא נעשה כיוצא בו. ואפילו הוסיף גדולין למ"ש. לא מהני לבטולי העיקר שגדל בשביעית כדלעיל:

משנה לחם בלח"ש דאע"ג. נ"ב דהאידנא שכיח דהתירא. דכי נמי רבי בשביעית. לשתרי כיון דנלקט כו'.

משנה לחם בלח"ש ד"ה רי"א. אחר מודה בשאינו אומנותו דשרי. נ"ב (והיינו לעצמו בלבד. ובאומנותו בכך שרי אפילו למכור וליקח דרך עראי).