לחם שמים על משנה שביעית ו:ב

דשים וזורין ודורכין. היינו פירושא דרישא. דדברים הללו עושין אותן בתלוש. והדר קמפרש לסיפא. דקתני לעיל אבל לא במחובר. והא איצטריכא ליה דלא תימא כל מלאכה שבמחובר אסורה. אפי' אינה מלאכה גמורה. כגון המעמר במחובר כדי שיהא נוח לו לקצור. קמ"ל ומעמרין נמי אפי' במחובר. אלא שאין קוצרין וכו' זהו שנאסר במחובר מפני שהוא גמר מלאכה. אבל עימור מ"מ מותר כיון שאין זה גמר מלאכתו:

והך סיפא כולה כדי נסבה. דהא ממילא ידעינן מאי תלוש ומאי מחובר. אי לאו משום דקבעי לפרושי ומעמרין. דשייך במחובר נמי ואפ"ה שרי כדאמרן. ואיידי דקבעי למתני סיפא ומעמרין. תני נמי דשין וזורין כך נ"ל. ומתיישב מ"ש בתי"ט מעירבוב הסדר:

ושוב ראיתי בפירוש הרא"ש שמיישב באופן אחר. דמשו"ה תני ומעמרין גבי אבל לא קוצרין. למימרא דעימור דבשעת קצירה דווקא הוא דאסור אבל אחר שקצר מותר לעמר. ודייק לישנא הכי ומעמרין אבל לא בשעה שקוצרין וה"ה לדורכין אבל לא בשעה שבוצרין ופירושו נכון. אלא שיש בו דוחק קצת בלשון וק"ל:

משנה לחם בסוריא היא כוללת גם ארם דמשק. לצפונה של א"י. וצ"ע אם גם ארץ פלשתים בכלל. שהיא למערבה. עיין קונטרס גדר ישוב א"י.

משנה לחם בלח"ש ד"ה דשים. כגון המעמר במחובר. כדי שיהא נוח לקצור. נ"ב (כי הא דתנינן התם שלוחי ב"ד עושין אותו כריכות במחובר).

משנה לחם שם סוף פיסקא. מערבוב הסדר. נ"ב וי"ל ג"כ שישר סדר זה. בערך הכובד שיש בכל אחת ממלאכות הללו. שכל השנויה תחלה. קלה מאותה של אחריה. דוק ותשכח. הילכך בדיוקא נקטינהו הכי. דקמ"ל רבותא בכל חדא. וה"ק. לא מיבעיא דישה דשריא. אלא אפילו זרייה. וכן כולהו. לא זו אף זו קתני. וברור.