לחם שמים על משנה שקלים ד:ט

משלש ועמדו מארבעה יספק מארבע'. כתב תי"ט ואכתי אמאי יספק מד' כו'. ע"ש שנכנס בדוחק לומר שתנאי ב"ד הוא שיהא מחויב לספק מד':

ואיני יודע מה הזקיקו לכך. שלענ"ד אין צורך לומר כן. ולא אמרו שחייב לספק מד'. אלא רשות הוא. אם יספק לא יספק אלא מד'. ואורחא דמילתא קאמר דמסתמא הוא מספק כפי השער היוצא. ותקנתו של המספק היא שא"צ לפחות מהשער. ולא יצטרך לחזר אחר הקונים. שהמוכר המחזר על הלוקחים ודאי מוכרח לזלזל במקח ולמכור בפחות. וזה פשוט:

וא"ת במאי קמיירי הכא אי בדלית ליה פירות למקבל בההיא שעתא. אע"ג דאין ריבית להקדש [ב"מ ד' נ"ז ע"ב] ושרי אפילו לפסוק קודם שיצא השער. מ"מ קשיא דהא מפיק לחולין מעות דהקדש בלי חילול. ואי דאית ליה. היכי מצי גזבר למיהדר ביה. אטו בהדיוט כה"ג לאו מי שפרע בעי לקבולי. ואמרינן פ"ק דקידושין [דף כ"ט ע"א] כל שבהדיוט צריך לקבל מי שפרע גם בהקדש אינו חוזר. וי"ל לעולם דאית ליה. ואפ"ה הקדש חוזר כה"ג מטעמ' דכתב הכ"מ פ"ט מהלכות מכירה. ע"ש כי טוב הוא ואין להשיב עליו לכאורה ודוק. וכוותיה מוכח נמי בסוגיא דהזהב (דנז"ב) ע"ש שהתו' נדחקו בה מאד. ולענ"ד א"צ אלא ר"א לית ליה דר"ח שאמר יש לו טפה לוה עליה כמה טפין. והכא בדלית ליה כנגד כל המעות עסקינן. דלר"א ריבית דאורייתא הוי ומעות הקדש נפקי לחולין דוק היטב. וכמדומה שהר"ן והה"מ אישתמיט להו ההיא סוגיא. גם הרב בכ"מ לא זכר אותה סוגיא להסתייע ממנה. גם הלום ראיתי שדעת הר"א בהשגות כתי"ט. אבל לא כן דעת הר"מ:

ואם החמיץ יין. כתב תי"ט ולא ידעתי למה לא זכרה הרמב"ם בפ"ז מהל' כ"ה גם לא בשום מקום מחיבורו עכ"ל:

ונ"ל דלכי דייקינן משכחינן דהא דלא זכרה בהדיא משום דלא איצטריכא ליה. מאחר שכבר פסק בפ"ז הנ"ל כר"י דפ"ז דמכילתין במספק את הקינין מספק את הפסולות. ושפיר עבד דפסק כוותיה ולא כת"ק. משום דר"י נימוקו עמו. ומה התם דפליג ת"ק. ס"ל דהילכתא כר"י. דמסתבר טעמיה. כל שכן הכא דכ"ע מודו:

וטעמא מאי סתים לן הכא ולית בה פלוגתא. משום דביין איכא למימר ברשות מוכר החמיץ. אע"ג דהוי טעמיה חמרא. דמתתאי עקר. ושמא גם בסולת י"ל כן. וא"כ אין טענה על הרמב"ם דמדפסיק ותני בקינין פסולות שאחריותן על המספק. לאו כל דכן הוא ביין וכיוצא דנימא יד הקדש על העליונה ודוק: