לחם שמים על משנה שקלים ג:ג

והתורם מתכוין ודוחקו. בירו' גרס ודוחפו לקופה. נראה שדחפו למרחוק לבטל כוונת השוקל:

והודיעך כאן שני דברים. א' שיש לאדם לדחוק עצמו בהכנת והזמנת המצוה. ואף שלא יעלה בידו. יש לו שכר על כוונתו הטובה. והב' שהתורם לא היה רשאי לכוין לתרום מן השקלים הידועים לו היותם של אדם גדול. כדי שיהא יד כל אדם שוה בהן. ויזכה מי שיזכה שיעלו שקליו בתוך התרומה לכך היה דוחפו לערבו בתוך הקופה. עד שלא יהא מקומו ניכר ולא יוודע היכן נפל:

עד שיאמר להם אתרום עמ"ש בס"ד בחי' לא"ח (סי' נ"ג) שכל דבר מצוה צריך להיות בהזמנה:

משנה לחם של בית ר"ג זה ודאי הוא ר"ג הזקן שהיה בפני הבית. כדאמרינן פ"ו דשבת (טו"א).

משנה לחם עד שיאמר להם אתרום פירוש שיאמר כן לעומדים בחוץ. שבאו עמו עד הנה. לכבוד ולתפארת. כדי לעשות פומבי לדבר. שכך יפה למצוה ולמקיימה. לעשותה בהדור (ברב עם הדרת מלך) ובהכנה רבה. לא כמתעסק ועושה בדרך עראי. שאינו בטוח גם מן המכשול. ולכן מצינו כזאת גם בקצירת העומר ובמעשה פרה. שלא היו עושים המטפלים בהם. אלא ע"י הקדמת שאלה ונטילת רשות תחלה. אכן כאן. הבאים עמו לצורך כך. לא היו רשאים להכנס עמו לפנים אל הלשכה. לראות להשגיח עליו במעשה התרומה. שאם כן. היו נראים כאילו באו לשמרו שלא יגנוב מאומה. וילקו כחושדים בכשרים. גם כתיב ולא יחשבו את האנשים וגו'. לפיכך ודאי נשארו עומדים בחוץ. ומבפנים היה מדבר עמם. ושואלם אתרום. וזה מוכרח גם ממ"ש אין התורם נכנס לא בפרגוד כו'. ואילו היו בני אדם נכנסין עמו. מה היה צריך לכך. הלא עומדים עליו ורואים את מעשיו. אבל הוא מעצמו עושה כל מה שיוכל להמלט מן החשד. זה ברור.

משנה לחם בלח"ש ס"פ נפל. נ"ב וא"ת האי זריז הוא. ולמה לא יהא נשכר. שכר מצוה מצוה. שתתקיים כוונת חריצותו והשתדלותו הטובה והרצויה. ואינך אפסידו אנפשייהו. דאיבעי להו לזרוזי נפשייהו. כדאמרינן גבי כת שלישית. שנקראת עצלנית. אע"ג דלא אפשר בלא שלש כתות. דלא דמי. התם ודאי בדידהו תליא מילתא. דמצו זרוזי ואקדומי. ולא עבדי. משו"ה עצלנים נינהו. אבל הכא מאי מהני להו להני דמקדמי. אדרבה הנך דמייתו בתרייהו. מקרבי טפי לתורם. דשכיחן ליה דרמיין באפיה. שקיל מנייהו. א"כ משכחת הכא שפל ונשכר. והזריז נפסד. אלא על כרחו צריך היה לערב הכל תוך הקופה.