לחם שמים על משנה שבת ט

אר"ע מניין לע"א שמטמאה. עיין פי' הרע"ב. מאי שיאטיה הכא. ומ"ש הוא ז"ל דחוק מאד:

ואפשר לי לומר בו דבר הגון מאד. שהוא ממש מענין הפרק שלפניו ואחריו דבהוצאה ושיעוריה עסקינן. הא נמי דכוותה דשמעינן מנה דחייבין גם כן על הוצאתה של ע"א בכזית כטומאתה. אע"ג דלא קיי"ל כר"י דמחייב במוציא משמשי עכו"ם כל שהו היינו בפחות מכשיעור טומאה. וכל שהוא דווקא הוא דלא מטמא. כדאי' בסוף סוגיין דאין טומאה בע"א פחות מכזית (ואפשר ר"י נמי מודה בהא דבעינן שיעור טומא' להוצאה. והיינו נמי דנקט משמשי עכו"ם. ולאפוקי ע"א עצמה דלא סגי בכל שהו. אבל במשמשין דילמא ס"ל דמטמאין אפילו בכ"ש. וכדס"ל לרמב"ם דחמירי משמשין לענין טומאה בשבורין. הוא הדין להך מילתא דבכל דהו נמי מטמו. ודיקא נמי דקתני עפרו מטמא וק"ל. מיהו ת"ק אי איתא דפליג אר"י. צ"ל דלא מפליג ובעי שיעורא אף במשמשין וכנ"ל):

אבל בכזית דמטמא. ודאי דהוי נמי שיעור להוצאה לחיובי חטאת. כדקיי"ל במוציא כזית מן המת ומן הנבלה וכעדשה מן השרץ. דכיון דניחא ליה בהך הוצאה. כדי להציל הבית מן הטומאה. הויא מלאכה חשובה לחייב עליה. דלצורך הוא אע"ג דאינה לגופה של מלאכה. עמ"ש בס"ד לעיל בפ"ז מ"ג. והא הוא דקמ"ל אגב אורחא דאיכא טומאה לע"א. וממילא ידעי' דשיעור טומאתה הוי שיעור. גם לענין הוצאת שבת דאיירי בה. והוא ענין נכון לע"ד:

משנה לחם נשמט במשנה של ספר תי"ט תיבות קלפי אגוזים.

משנה לחם הכתם מן נכתם עונך. ענין רושם. וקרוב לענין נחתם בחי"ת. שהוא מורה ג"כ על רושם הדבר בדפוס. וזה בצבע. ואולם כתם בלשון מקרא. הנה הוא מורה שם הזהב הטוב. אולי על שם אדמימותו. כמ"ש בזהב פרוים שדומה לדם פרים. ויקרא כתם כל דבר אדום. ומזה נקרא גם רושם הדם. כתם בלשון חז"ל. וא"כ. אין כל רושם צבע מאיזה גוון שיהא נקרא כתם. רק הדומה לדם בלבד. וכן נכתם. ע"ש אם יאדימו.

פלפלת. עמ"ש בתי"ט על הר"ש וז"ל ול"נ דאי משו"ה לא איריא כו'. ולענ"ד אין דבריו ז"ל נראין בזה. דודאי רפואתו דפלפל לא שכיחא. כתיבולו. דטפי עביד לתבל. ולא הוה לן למיזל בתר שיעורא זוטא כדכתב איהו ז"ל לקמן. על כן יפה אמר הר"ש. ועמ"ש בס"ד על הט"ז בי"ד סי' ק"ח יע"ש:

רי"א אף המוציא ממשמשי עכו"ם כל שהוא. עיין מה שכתבתי בס"ד לעיל פ"ז מ"ג תמצא דבר נכון בטעמא דת"ק דפליג: