לחם שמים על משנה שבת ז:ג
Lechem Shamayim on Mishnayos Shabbos 7:3 (Lechem Shamayim on Mishnah Shabbat 7:3) · לחם שמים על משנה שבת · free full Hebrew text
Open in the reader →כל הכשר להצניע. בגמרא איכא מ"ד למעוטי דם נדה. ואיכא מ"ד למעוטי עצי אשירה. וכתב רש"י ז"ל דהא דלא כר"י דפ' דלקמן דס"ל אף המוציא משמשי עכו"ם כל שהוא חייב:
ותמיה לי טובא דהא סתים לן תנא לקמן בפ"י כר"י דמחייב במוציא כזית מן המת דמלאכה שא"צ לגופה חייב עליה. ומאי שנא עצי אשרה ומשמשי עכו"ם דלא מיחייב עלייהו. וקשיין סתמי אהדדי:
ונ"ל דתנא דידן ס"ל כר"י בחדא ופליג עליה בחדא. סבר כוותיה במלאכה שא"צ לגופה דחייב עליה. אבל צורך כל דהו מיהא בעי. דאע"ג דלא בעי שיהא צריך לגופה של מלאכה. שאם לא היה המת בבית לא היה צריך להוצאה זו. אפ"ה חייב עליה. משום דמכל מקום עכשיו ההוצאה היא לצורך האדם להצילו מן הטומאה. ומשו"ה בעי דווקא כזית מן המת והנבלה וכעדשה מן השרץ כשיעור טומאתן. אבל פחות מזה כיון שאינו שיעור חשוב לטומאה. נמצא שההוצאה היא לחנם. מודה דפטור:
והכא נמי ה"ט דממעט עצי אשרה. אף על גב דע"ז נמי מטמיא לכ"ע כדלקמן רפר"ע. לא אתי למעוטי אלא בפחות משיעור טומאה. והיינו דנקט עצי אשרה. ולא נקט ע"ז. משום דמטמיא במשא ודאי חייב עליה. אלא עצי אשרה כל שהן קאמר:
ואפשר דאפילו בכזית לא מטמו אע"ג דאסירי בהנאה. והכי מסתברא דעד כאן לא איבעיא לן אלא באיברין אם מטמאין. אבל נטל ממנה שברי עצים וקסמין פשיטא לן דאין בהן טומאה כל עיקר:
וה"נ משמשין אע"ג דמטמו כשרץ. לא ס"ל לתנא כוותיה דר"י דמחייב בהו בכל שהו. דכיון דלית להו טומאה אלא בכעדשה כשרץ. (וזה שלא כדברי הר"מ ז"ל כמ"ש במקומו). אין ההוצאה לשום צורך בעולם:
ואי משום ולא ידבק בידך מאומה. הא לא ניחא ליה ביה. ולא קעבר עליה בשבת דלא מצי לבערו כדינו. (דומיא דאותה שאמרו בחמץ בפסח) ובהוצאה גרידא נמי לא מקיים מצות ביעור ע"ז:
ולא דמי למקק ספרים ודכוותה. דמחייב בהו ת"ק. משום דדבר הכשר להצניעו הוא. שמצניעין אותן לגונזו. משא"כ במשמשי ע"ז. דאינו רשאי להצניען ולזכות בהן ודוק. ובהכי הוה ניחא פי' משנתינו בריוח:
אבל עדיין עומד בפני מה שאמרו בגמ' לאפוקי דם נדה. ותמה על עצמך דם נדה הא לא בעי שיעורא. דמטמא בכל שהוא ומטמא בכל גוונא בין לח בין יבש כדאיתא ר"פ יוצא דופן [ד' מ' ע"א]. ומ"ט לא יהו חייבין עליו. כמו על הוצאת כזית מן המת משום אצולי טומאה:
ונ"ל דהכא במאי עסקינן באשה נדה עצמה. ר"ל בעת נדתה ואין טהורין עמה בבית. אי נמי בכולן טמאין איירי הכא. משו"ה לא חשיבא ההוצאה לחייב עליה משום אצולי טומאה. ומיהת במוציא דברים הללו מפני הטומאה ודאי חייב עליהן. והיינו דמסיק שאינו חייב עליהן אלא המצניעו. שבזה נכלל המוציאן לצרכו כה"ג ודוק. וכמדומה שזה דבר מוכרח והגון: