לחם שמים על משנה שבת כד:ד

מחתכין את הדלועים. עמ"ש בתי"ט בשם הב"י דהיינו התלושין מאתמול. אבל מחוברין כיון דלא לקטן מבע"י אקצינהו ומודה ביה ר"ש עכ"ל.

ובאמת כך פירש"י (ביצה דכ"ד) אבל מ"מ לא מיחוור כולי האי לשטתיה דהרב"י דמיקל אפי' בב"ח שמתו. איכא מ"ד בגמרא בהדיא דמודה בהו ר"ש אפ"ה אזיל לקולא. וכן תפס בתי"ט שטתו כדלקמן. ולדבריהם צריך לדחוק מאד בפי' מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים. כמ"ש בתי"ט לקמן משם התו'. א"כ כל שכן בדלועין שאעפ"י שנתלשו בו ביום. מאי מוקצה איכא והלא ראוין היו לבהמה אף במחובר. וקיי"ל דמותר אפי' להעמיד בהמתו על המחובר:

וי"ל משום דמיירי באשוני דקשין הן. ואינן ראוין לבהמה שלמים. משו"ה במחובר לא חזו לבהמה כלל. כיון דאי אפשר לחתכן. ודאי אקצינהו בידים. ולא דמי לעופות דראויים לכוס חיין לכלבים ודוק:

אבל נ"ל עיקר דלאו משום דדחינהו בידים. מיתסרי מן המחובר. אלא משום גזרה שמא יתלוש. ועיין בתו' ריש ביצה (ד"ג ע"א) ד"ה פירות הנושרין: