לחם שמים על משנה שבת יד:ד

לא יגמע בהם את החומץ. ויפלוט אבל מגמע ובולע. והא דקתני סיפא אבל מטבל. ולא מפליג בדידה למתני אבל מגמע ובולע וכ"ש הא:

נ"ל משום דלשון חכמים מרפא. אשמעינן אגב אורחיה דלא לישתי חומץ בעיניה. משום דאזוקי מזיק ואינו ראוי לשתייה כדאיתא בבתר' דיומא. דמשו"ה פטור השותהו ביה"כ כמות שהוא חי. להכי קתני תקנתא דאע"ג דלא יגמע ופולט. מ"מ מצי עביד להו רפואה טובה בלי היזק. ומועיל ג"כ יותר באופן זה. שמעכב החומץ בין השינים. (עיין בא"ח סר"ד ודוק)

משנה לחם החושש בשניו בגמרא פ"ב דע"ז בעי למימר מעיקרא. דמתניתין מיירי במיחוש בעלמא. הא כייב טובא שרי. ודחי לה. דילמא כייב טובא נמי חושש קרי ליה. והכי הוא ודאי. כדמוכח בהדיא בבתרא דיומא מ"ו. ועמ"ש בס"ד במו"ק (סימן שכ"ז). ואי קשיא לך ההיא דשלהי יומא הנזכר. מאי שנא התם דשרי לחושש בשניו (לדה"ג כדכתיבנא התם) לחלל עליו השבת. ומאי שנא הכא דאפילו לגמע חומץ לא. תריץ התם שאני. דמיירי בספק סכנת נפשות. וכדמוקי להגמרא דהתם בצפדינא. ע"ש. והך דהכא אפילו תימא דבדכאיב טובא נמי מיירי. אפ"ה לאו בסכנת נפשות עסקינן. אלא בצערא גרידא איירי.

משנה לחם ולא שמן ורד מסתברא דדווקא כי קבעי ליה לרפואה גרידא. כדאיירי במתניתין בחושש במתניו. הוא דאפליגו ר"ש ורבנן. אבל שלא לצורך רפואה. היכא דעביד לתענוג. משמע דכ"ע מודו דסך ואינו חושש. אפילו מי שאינו רגיל בו בחול. ואף במקום שאינו מצוי. עם שי"ל בד"א ולפרושי איפכא. עמ"ש בס"ד בשי"ע (סמ"ב).