לחם שמים על משנה שבת א:א

פשט העני את ידו. פי' הרע"ב ובתוכה קופה או סל עכ"ל:

יש להתרעם על פירוש זה שמתנגד למסקנת הגמרא. דהא הכי הוה ס"ד לאוקמי מתני' בטרסקל שבידו. ודחינן לה ומסקינן אלא ידו של אדם חשובה לו כד' אמות. ולא סגי בלא"ה כדאיתא בגמרא (ד"ה ע"א) ע"ש וכדמפרש נמי איהו גופיה בסמוך. והתימה ממחילת התי"ט. גם הרמב"ם ז"ל בפירושו לא זכר אלא מסקנת הגמרא הנז'. ומ"ש הר"מ דנקט עני לשון קצרה. אע"פ שבהתחלה אינו מקצר כלום. באומרו כיצד העני עומד מבחוץ. מ"מ אח"כ כשבא לפרש פשט העני את ידו הרי הספיק לו זכרון העני בלבד במקום ד' תיבות שהי' צריך לומר פשט האדם העומד ברשות הרבים וק"ל וכן ביארו בתי"ט:

ובעל הבית פטור. פירוש הרע"ב ומותר גמור. לשון התי"ט ומסיק הר"ן דמצד איסור שבת כו' ולא דייקינן השתא באיסור דלפני עיור לא תתן מכשול עכ"ל. וכן הם דברי הרא"ש:

ואיכא למידק דא"ה מאי פריך תלמודא ומי איכא בכולי שבת פטור ומותר [ד' ג' ע"א]. והאמר שמואל כל פטורי דשבת וכו' ומאי קושיא הני תלת מותרין לגמרי. לאפוקי הא דאסו' משום לפני עיור לא תתן מכשול משו"ה לא קחשיב לה. וי"ל דשמואל נמי לא איירי אלא מפטורי דשבת כדקאמר בהדיא:

שניהם פטורים. שלא עשה שום אחד מהם מלאכה שלמה אבל אסורים לעשות כן שמא כו' עכ"ל הרע"ב:

מיהא לכ"ע מדאורייתא לא מיתסר משום חצי שיעור. דטעמא דחצי שיעור אסור מן התורה. משום דחזי לאצטרופי שאם אכל חצי זית חלב. ראוי להצטרף כשיחזור ויאכל חצי זית אחר ונמצא בא לידי איסור. (עיין ריש בתרא דיומא [ד' ע"ד ע"א]) אבל כאן משנעשית המלאכה ע"י שנים שכל א' עשה חציה זה עקר וזה הניח. שוב אין העקירה ראויה להצטרף לאיסור וכ"ש ההנחה. משו"ה אפילו לכתחילה הוי שרי. אי לאו משום גזירה דילמא אתו למיעבד מלאכה שלמה:

ובהכי מיתרצא נמי הא דקשיא היכי שרו רבנן לאעבורי פחות מד"א במקום הצורך כמו בריש בתרא דשבת [ד' קנ"ג ע"ב] ודעירובין [ד' צ"ז ע"א] ולא חשו לחצי איסור דאסור מ"ה והא ודאי שבישתא היא מה"ט דאמרן. דכיון דעביד מיד הנחה תוך ד"א תו לא חזי לאצטרופי. (דאמר מר תוך ד' עמד לפוש פטור) וליכא איסורא כלל. אלא משום גזרה דרבנן בלחוד. וזה ברור אע"פ שגדול אחד מדור שלפנינו הקשה קושיא זו ונדחק בה בלי צורך:

אמנם עדיין לא נתיישב לי היטב דבר זה במשנתנו דמכל מקום עקירה לחוד תאסר דבר תורה. דהא חזיא לאצטרופי למיעבד עמה הנחה דהו"ל איסור שלם. ואי משום דתרווייהו עבדי לה. הא קמא מעיקרא איסורא קעבד. ואטו משום דאתעבידא נמי הנחה ע"י אחר לשתרי. ואע"ג דודאי ליכא למימר דתיתסר עקירה שבפנים גרידא. דמאי קעביד הלא אינו אלא מטלטל בביתו. מ"מ אותו הפושט ידו עם החפץ ומוציאה ומכניסה שהרי הוציא מרשות רשות. וכמעט שגמר המלאכה. ולא חיסר אלא מקצתה. להוי כחצי שיעור וליתסר מ"ה. דהא חזי לאצטרופי ע"י הנחה:

לכן נ"ל דהא ודאי אסור מ"ה. אליבא דמ"ד חצי שיעור אסור מ"ה. והמפרשים שאמרו כאן שאסורים לעשות כן מדבריהם שלא בדיוק הוא. דאליבא דמ"ד חצי שיעור אינו אלא מדבריהם אמרו כן. ועוד כיון דהנחה ודאי לא חזיא לאצטרופי לעולם. וכן עקירה דפנים כל שלא עשאה בהוצאה לא שייכא בחצי שיעור. ולא קמיירי מנה הכא. נקטו מילתא פסיקתא איסורא דדבריהם דאפילו בהנחה נמי גזרו. אבל מ"מ יותר נ"ל לפרש אסורי דמשנתנו באיסור של תורה. ואליבא דמ"ד חצי שיעור אסור מד"ת. דכוותיה קיי"ל. והיינו דשנינן דלא קחשיב אלא פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת. ומאי שנא הני דווקא. אלא דבאיסורא דאורייתא קמיירי בדרבנן לא קמיירי. ודאתו לידי חיוב חטאת. איסורן מד"ת מהאי טעמא ומסייעא ליה לפי' ריב"א שכתבו התוספות והועתק בתי"ט ודוק:

משנה לחם יציאות עתי"ט מ"ש בשם התו'. מ"ט פתח בהוצאה. והנה אמת נכון הדבר דסדורא דערב שבת נקיט תנא ואתא. והוה ליה למימר בה מרגניתא. דהוצאה גופה שייכא בע"ש נמי. דקמ"ל אפילו התחיל להוציא מבעוד יום. אסור לעשות הנחה בשבת. אע"ג דלא הויא אלא פלגא דמלאכה בשבת. אסור (כמו בזה עקר וזה הניח. דמאי שנא. ואתחלתא דהוצאה בע"ש הוא. אפ"ה אסור) וכדאיתא בגמרא (ד"ג) לענין הושטה מבע"י. שאסור אף להחזירה משחשכה. ורמזה רבי במתניתין נמי.

משנה לחם בלח"ש עכ"ל. פשוט דלאו דווקא סל. דהא אף על הוצאת מחט חייבין. אלא נראה אורחא דמילתא נקט (כמ"ש תי"ט) מכל מקום מצאה הקפידא מקום ללון. דהא איכא למטעי. ולמימר דמשו"ה נקיט סל. דהיינו טרסקל. כדי שיהא בו מקום ד' על ד' (כסתם סל ודאי) שתהא חשובה עקירה. מה שנותן ממנו לתוך ידו של בעל הבית. או מה שנוטל מתוך ידו של בעה"ב. ונותן לתוך הסל. דאל"ה. הוה ליה למנקט לשון קצר. ובתוכה כלי. שהכל בכלל. וכל שהו במשמע. לפיכך בודאי לא נמלט מן התרעומת. וכל המוסיף בלשון רבו. אינו אלא גורע יש כו'.