לחם שמים על משנה סנהדרין ט:ב

נתכוין צריך באור. אי סגי בלב ובמחשבה בלבד. או צריך שיוציא בשפתיו. קודם שעשה מעשה. שמתכוון הוא לבהמה. כמו במחשבת פגול. שצריך לפרש כוונתו בפיו.

והכי מסתברא ודאי. כי במה ואיך יפטר אחר ההתראה. ואפילו כה"ג עדיין הדבר קשה להבינו. וצריך לומר שניכר הדבר מן המצב. שמטה ידו להכות הבהמה. ואדם עומד בצדה (וכדאסברה רש"י) לכן מתרין בו מספק. או"ל ראה שתוכל לפגוע באדם. והוא מקבל התראה כזו. דהיינו אע"פ שעקר כוונתו לבהמה. אומר הוא שעל מנת כן הוא עושה. שגם אם יפגע באדם הלז. אינו חושש.