לחם שמים על משנה סנהדרין ד:א

ואחד דיני נפשות נראה פשוט שדיני מלקות. כדיני נפשות לכל הדברי השניים כאן. כדאמרינן מלקות במקום מיתה עומדת. ונגידו קשיא ממותא. אלמלא נגדו לחמ"ו כו'. וכן יש בה לפעמים סכנת מיתה. שהרי לכך אומדים אותו מה שיכול לקבל. ואעפ"כ אינו מובטח שלא יסתכן. כאותה ששנינו משלקה מקצת. ראו שאינו יכול לקבל. או נתקלקל ברעי ובמים. ומה לי קטליה כוליה. או פלגא.

ועוד דהא קיי"ל. כל חייבי כריתות שלקו. נפטרו ידי כריתותן. אי הכי היינו דיני נפשות ממש. אע"ג דחס רחמנא עלייהו.

ואע"ג דמכות בשלשה לת"ק. ולא אמרינן סברא דמלקות במקום מיתה עומדת. אלא לר"י.

מ"מ נ"ל דלכל מילי שוו חייבי מלקיות לדיני נפשות. בר מב"ד של שלשה והכלל בדיני נפשות כאן. נכללו כל דיני הגוף. שאינן דיני ממונות. שוב ראיתי בגמרא. דבהדיא מייתינן לחייבי גלות ומלקות מקרא. ופסקה הר"מ ז"ל. ברוך ה' שהאיר עיני. והראני שהסכמתי להלכה מדעתי. בעזרתו יתעלה. ישתבח לעד החונן לאדם דעת. ודע ששור הנסקל. אינו בכל אלה. ולא הוקשה לבעלים אלא לענין ב"ד כ"ג בלבד. נמצא במלקות (אע"ג דבמקום מיתה עומדת) חמור שור מאדם אדם (לת"ק) קל משור ובשאר דברים אדם חמור.

דנים ביום יש לדעת כי מ"ש תו' תחלת דין עיקר ולשון רש"י סוף דין עיקר. אין לשון עיקר זה כזה. דוק.

אין דנין בע"ש שמא יראוהו לחובה. ובעו למעבד הלנה. ונמצא גמר דינו בשבת ואי אפשר להמיתו בשבת. והוי עינוי הדין. והא דלא אמרינן לא נגמרו דינו בשבת (וכה"ג לא הוי עינוי. כדאיתא בגמרא) משום דאין דנין בשבת. תרצו תו' דדווקא דיני ממונות גזרה שמא יכתוב עכ"ל. נראה דהיינו אם ישאל כתבו לי מאיזה טעם דנתוני.

ושמע מנה דבדיני נפשות. אין כותבין פסק דין אלא דברי המזכין והמחייבין. הם הם פסק דינו. שרואים מי הם הרבים. אך מ"מ לא נתחוור לי תרוצם של התו'. דהא בשעת גמר דין. יכולים לחזור בהם. וצ"ע בגמרא ותו'.

דיני ממונות הטומאות כו'. כצ"ל. ובמשנת תי"ט נשמטה תיבת ממונות.

מתחילין מן הצד כתו'. ומ"מ דרך שאילה יכולין לענות. ונ"ל שכיוונו קרוב למ"ש נ"י כו' דלאו למימרא כו' אדרבה אסור לו לשתוק כו' אלא ה"ק קרא שראוי לעשות בענין שלא יצטרכו לענות על רב ע"כ תי"ט. ולכלל הב"ד קמזהר רחמנא. שיעשו כך בודאי. כדי שלא יצא משפט מעוקל. כי ישימו יד לפה השומעים דברי הרב. ויתביישו לחלוק עליו. אחר דבריו לא ישנו. הילכך אזהרה גמורה היא. כמשמעה. אלא שאינה מניעה ליחיד לגמרי. אבל אל הב"ד הוא הצווי. איך יתנהגו בקבלת דעותם. שיתחילו דווקא מן הצד.

עוד כתב תי"ט. ואיכא למידק אהא דכתב הרע"ב מן הקטנים שבחכמה שהיו יושבים בצד. שזה מובן על יותר קטן שבחבורה כו'.

ואני שמעתי ולא אבין. הלא אזן מלין תבחן. והלשון משמע בהפך. מדנסיב לשון רבים. ומלת מן. ג"כ מורה על ברירת קצת מקצת. ש"מ ודאי דליכא קפידא. ואי לאו הכי. הקטן שבכולן. הוי ליה למימר.